שמחה לאיש סז

בעקבות תקנות מכנס יע"א אחר שבאו לא"י תו"ב וכבר ידעו דבא"י הולכים אחר תקנת טוליטולא והסכימו ביניהם וכתבו בכתובה שהירושה תהיה כדת של תורה בין אם תמות היא בחייו בין אם ימות הוא בחייה ולא כתבו בכתו' הירושה כמנהג ארץ ישר' החדש המחודש כאשר נוהגים לכתוב בכתובות עיה"ק טבריא ת"ו יען שם נמצא הרב הגדול ר"מ ור"מ המלאך רפאל הי"ו וכה אמר להם דלא איתבריר מנהגם אם נוהגים כמנהג דמשק וצפת"ו או כמנהג עיה"ק ירוש' דדהבא ת"ו וכמ"ש בשאלה. ולזה הסכימו שתהיה הירושה כדת של תורה דהיינו כתקנת חכמי מוליינא ז"ל וכבר בא מפורש בדברי הרא"ש ז"ל שם כלל נ"ה סי' ח' וז"ל מאחר שכתוב בנוסח התקנה ותבא האלמנה לחלוק עם יורשי המת תוציא הנדונייא שהביאה לבעלה כמו שהיא ובשאר הנכסים תטול האלמ' חציים ויורשי המת חצי האחר וכו' והפקיעו כל כח שישנו ביד האשה על נכסי הבעל וכו' זולתי מה שהכניסה לבעלה לא רצו להפקיע כיון שבא מבית אביה ועודנו קיים וכו' יעש"ב הרי דנוסח התקנה מבואר באר היטב דמה שהכניסה לבעלה והוא בעין לא נכנס בכלל החלוקה ובודאי כי מידי הוא טעמא שהסכימו רבני וגאוני עיקו"ת ציון היא בית חיינו לעשות כן כמו שמפורש בס' חוט המשולש. וא"כ שפיר יטענו היורשים שהיא תקח כל מה שידוע שהכניסה היא לבעלה הן או חליפיהן אבל תוספת לא תקח רק יתחלקו בשוה כל מה שנשאר בינה ובין היתומים והיינו כדת של תורה עפ"י התקנה כנז': והנה ידוע שמדקדקים בלשון השטר יותר מלשון המשנה כמ"ש התוס' בתמורה ד' טו"ב בד"ה לא מבעייא וכו' יעי"ש. והריב"ש בסי' ת"פ פסק כן ופסקו מרן בש"ע בח"מ סי' ס"א דמדקדקים בלשון השטר ולא אמרינן האי גברא לא גמיר וכו' יעי"ש וכ"ש בנ"ד דהבעל מוכיחין מעשיו שהיה בקי ולמדן וגם שהיה הרב מאריה דאתרא הי"ו מצוי שם וגם בכתובה כתוב פעמיים בדבריהם הבעל והאשה שהסכימו לעשות כתו' כפי מנהגי עיה"ק חמד זו טבריא. ולשון הזה שכתבו והירושה כדת של תורה' אי אמרינן שפירושו כדת התקנה שנקראה דין תורה אינו סותר מ"ש למעלה בהרי זהו מנהג עיה"ק טבריא. אבל אי אמרינן כפי פירושו הפשטי דהיינו שהבעל יורשה כשתמות בחייו וכשימות בחייה שתגבה כתו' כבעלת חוב ואם ישאר דבר מה יהיה ליורשיו הרי סותר הקודם שאין כן מנהג עיה"ק טבריא תו"ב ואף שיש דברים אחרים שעשו כמנהגי עיה"ק טבריא ת"ו מ"מ בענין זה הרי סותר מנהג עיה"ק טבריא ת"ו וכבר ידוע דכל לשון המסופק בשטר ואי אפשר שהלשון ההוא יסבול ב' הפירושים כההיא דפ' גט פשוט ד' קס"ה ע"ב משנה ערוכה כתב בשטר מאה זוזי דאינון סלעין דאיכא לספוקי דילמא זוזי צורי או זוזי מדינה ואי אפשר לפרש שתיהן אמרי' יד בעה"ש על התחתונה יע"ש. ופסקה מרן בח"מ סי' מ"ב. ועי' להרב מהרימ"ט בח"א סי' ע"ה דנסתפקו בזהב שחוט או מרוקם אי הוי בכלל תכשיטי זהב והשיב דאע"ג דבלשון בני אדם אינו נקרא תכשיט כיון דבפ' במה אשה חשבו לטופפת וקטלה בכלל תכשיטי אשה לא מפקינן ממונא מחזקת הבן אלא בדבר הברור ואמרינן יד בעה"ש עה"ה יעי"ש. ודון מינה ואוקי באתרין שאנו באים להוציא הממון מחזקת הבן בכתובה זאת דאמרי' יד בעה"ש עה"ת. אע"ג דפשט הלשון מורה לזכות האלמנה. ועי' להרב מהריק"ו בשורש ז' דהעלה מסוגיית הש"ס דאפי' דהלשון מסייע קצת להתובע אמרי' יד בעה"ש עה"ת. וכ"כ הרשב"א בח"ב תולדות אדם סי' קי"ג. ועי' לה' מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' נ"ו דעשה סמוכות למ"ש ה' מהריק"ו ז"ל ממ"ש הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' יעי"ש: את זה נראה דאיכא צד מה להפוך בזכות היתומים בענין התוספת דוקא שלא תגבה אותו האלמנה במשלם. רק יתפשרו ביניהם ויש פנים לומר כן יען רובא דרובא דרבוואתא הכי ס"ל דלא תוכל האשה למחול אחר שבעת הנשואין כבר זיכתה להיורשים ע"י בעלה וכמש"ל דהוי כאומרת בשעת מסירה מה שהכניסה זכה בעד יורשי ועי' לה' דרכי נועם בתשו' אה"ע סי' כ"ח וה' בית דוד באה"ע סי' פ' כנ"ד ממש. אבל לענין מה שהכניסה לבעלה זה פשוט וברור שתקח אותו האלמנה טרם כל אם ידוע ומפורסם לרוב בני העיר שמעות אלו הן הנה דמי הקרקעות שמכרם בעלה בחו"ל בלתי שום ספק. דבזה ליכא שום ספיקא אפי' אם היה כתוב בכתובה זאת כסדר כל הכתובות דנהיגי בעיה"ק טבת"ו כל דלא איתבריר להו מנהגם אמרינן יד בעל התקנה עה"ת וכמ"ש מרן בתשו' לאה"ע דיני כתובה סי' ט' ורבו מהר"י בי רב בתשו' סי' מ"ו וכל הספרים מלאים מזה דכל דאיכא ספק בתקנה מוקמינן אדין תורה והאלמנה זאת שטר כתובתה בידה בשעבוד כל נכסיו מאן מרמי לה מידה בטענת ספק. כ"ש שכתוב בכתובה הירושה כדת של תורה דודאי ידה על העליונה ליקח כל מה שהכניסה שהם בעין או חילופיהם קמא קמא בלי תפונה. ומה שבא בשאלה שמא יהיו נגררין עיה"ק טבריא ת"ו אחר מנהג דמשק או אחר מנהג עיה"ק צפת ת"ו: הנה מלבד דכבר הדבר מפורש יוצא בס' פמ"א ח"א סוס"י ק"ט והרב מהרד"ך בחדד י"ג ומהם נסתיע הרב פרי הארץ ח"ב באה"ע סי' ב' ד' נ"ט ע"ג והרב אדמ"ק ח"א סי' ל"ג בתשו' אה"ע ד' פ"ד ע"ב יעש"ב שהאריכו דלא מבעייא דאין שום עיר אפי' קטנה נגררת אחר מנהג עיר אחרת אפי' מטבריא לצפורי אלא אפי' שתי קהלות בעיר אחת דינם כעיר אחרת יעי"ש. זאת ועוד שהרי ישנו עמנו עומד היום פעיה"ק ירושלם תו"ב אחד המיוחד מרבני עיה"ק צפת ת"ו. והעיד לפנינו שמעשים בכל יום עושים בעיה"ק צפת"ו אתל"א שכל אחד מחנה תנאי בכתובה לפי רצונו ואין פוצה פה. ואעיקרא דמילתא דבר כזה שבא במקרה בכל עשרים שנה פעם אחת אינו נקרא הוקבע מנהג כדי לילך אחריו וכמו שהאריך הרב מר ואהלות בסי' י"ב בח' אה"ע ד' נ"ה ע"ד יעי"ש: זאת תורת העולה דהאלמנה זכתה בכל טענותיה והדין נותן שתקח כל מה שהוא בעין ממה שהכניסה או חילופיהן במשלם. ובעד התוספת ראוי לפשר ביניהם. זהו הנלע"ד וצור ישראל י"מ וימ"ן להגיד לאדם יושרו על הדין ועל האמת. והאמת כי חפצינו ורצונינו להאריך בענין זה יען הויא הלכה לדורות להבין ולהורות מה יעשה ישראל אך צרות רבות סבבונו רבו מצערו'ת בצערי"ך ירושלם. ה' יאמר די לצרותינו זוהי ביאה באנו בקצירת האומר ראשי מילין דוקא ודי בזה לחכמי ישראל. ראשי אלפי ישראל והיה זה ברוב עוז ושלום: כולנו הח"מ ראינו וקרינו כל מ"ש הרב ראב"ד החותם השני וכל דבריו נאמנו מאד על הדין ועל האמת ועל השלום. הצעיר הצעיר הצעיר אברהם שמ"ח יעקב שאול אשכנזי גאגין אלישר ס"ט ס"ט ס"ט