שמחה לאיש נח

שהשכיר חייב אפי"ה לא יכופו שישבע ויטול שהוא יאמר א"א בתק"ח וכשמהפך אותה נשבע ונפטר ולדידי כבר מילתי אמורה למ"ד דבעי' שיהא מוחזק אין זה חשיב מוחזק דאף שהוא מוחזק לענין דאי"ב נשבע מ"מ אנן בעי' שיהא מוחזק בממון ולייתי גביה ואפי' למאן דלא בעי מוחזק וכבר שמעי' מדברי ריב"א ז"ל ומ"ש ר"פ ז"ל לדעתו וכן ראיתי להעדב"י ז"ל בסי' כ"ד דאייתי' דבריו דכל דחב לאחריני לא מצי לו' א"א בתק"ח וריב"א כי אמר אפי' תפיס א"א לו' לא בעי' בתק"ח היכא דמטי פסידא לאחריני כ"ש היכא דאינו מוחזק דלא מצי לו' הכי ולהפסיד לחבירו מ"מ לא חשיב פסידא כל עוד שלא היה זוכה כ"א ע"י שהיה נשבע ומהפך אותה וע"י שבו' נפטר מי איכא ספיקא לו' דזה נשבע באמת וזה נשבע לשקר הלא כולם בחזקת כשר ואילו ידע בעה"ב שלא פרע לשכיר לא היה נשבע ומכ"ש די"ל דהשכיר שמהפך שבו' אפ"ל שאינו רוצה לישבע מפני חומר השבו' וכמה בני אדם מונעי' מן השבו' אפי' שיודעים שטענתם אמת מפני חומר שבה ואיך ב"ח דידיה יכופנו לאיש הירא מן השבו' שישבע בשביל הנאה דידיה כל עוד שאינו מוחל תביעתו בחנם אלא משביעו [ואין כאן פסידא רק משבו' המשנה לשבו' היסת לדעת החולקים] ועל הכל כבר כתבנו לעיל תשו' הרשב"א ז"ל דח"ב סי' שי"ב דכ' הנותן מקצת נכסיו לחבירו כ"ז שירצה יחזור ושוב לוה מחבירו שאין חבירו כופהו שיחזור בו כדי שיגבה הוא את חובו ע"ש. נמצא דלהביא ממון שלא נשתעבד לב"ח אין כופהו להביא אותו תחת שעבודו וה"ן אין יכול לכפותו שישבע כדי להביא ממון שאינו מוחזק בו תחת שעבודו וממש דומה לו כמו דהתם אין כופהו שיאמר ה"ן כן אין יכול לכפות שישבע דהיינו הן וז"ב: תו כ' רב אחאי יצ"ו דדעת מרן ז"ל בסי' ק"ב דפסיק ותני כהרמ"ה ודלא כהרא"ש ס"ל דאפ"ה יכו"ל א"א בתק"ח דלא כריב"א משום דלדעת הרמ"ה ז"ל שאו' המלוה א"א בתק"ח היינו כמ"ש תלמידי ר"פ ז"ל דזהו פי' אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת וכן נר' דברי הר"ן ר"פ מי שהיה נשוי ע"ש דון מינה לנדו"ד לד' מרן דאפי' להוציא יכו"ל א"א כ"ש היכא שחב לאחרים דיכו"ל את"ד. ולדידי לאו כ"ש הוא דשאני עם שכנגדו שהי"ל משא ומתן עמו מוציא ממנו ואפ' אפי' אית ליה פסי' אבל אחריני מה פשעו ומה חטאו דליתוב להו ודברי המאירי הנז"ל בהדיא קאמר הכי דא"א לחוב לאחריני מלבד שכנגדו: עוד כ' רב אחא משבחא יצ"ו לתמוה למ"ש הכנה"ג סי' כ"ז כללי הקי"ל דנסתפק באות מ"ד במקום שהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל אי יכו"ל אינו רוצה לזכות מט' קי"ל לחוב לב"ח ורצה להביא ראיה ממאי דקי"ל יכולה אשה לו' איני נזונת ואיני עושה כי היכי דהתם מפקיע זכות הבעל כן יכול להפקיע זכות הב"ח ודחה דהתם אין שום חיוב לבעל עליה אלא בשביל מזונותיה לכן כאו"א עומד במקומו זה במזונותיו וזה במע"י אבל היכא שחייב חיוב החלטי לאו כ"כ להפקיע זכות הב"ח לו' איני רוצה לזכות מט' קי"ל וכופין אותו על מדת סדום ע"ש. והסכימו לדבריו ה' ב"ד ח"מ סי' ל"ב דט"ל וה' חס"ל ח"מ סי' א' דס"ח ע"ד ומרן החק"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דקצ"ט ע"א דכ' דאע"ג דה' עדב"י סי' ך' דמ"ה ע"ג נר' דפליג כוותי' דהכנה"ג מסתברא ואני בעניותי כבר כתבתי לעיל דלא פליג עכ"פ תימה להו ובפרט להכנה"ג דשום א' לא הרגיש דזה פלוגתא דמהרי"ב עם מהרמ"ך וה' שארית יוסף כוותי' דמהרי"ב ומהרימ"ט כוותי' דהרמ"ך ז"ל. ולדידי י"ל דשניא נדון הכנה"ג מנדונם דהם מיירי דהחוב של אביהם ובאומרם א"א לאמותם יאמרו ממילא הם זוכין בממון נמצא דמטי לנו הנאת ממון ולהכי ס"ל דיכו"ל קי"ל אף להפסיד הב"ח אבל בנדון הכנה"ג אם כה יאמר קי"ל אתי ב"ח ושקיל ולא מטי להו הנאת ממון כ"א שמקיים מצות פריעת ב"ח מצוה דלאו ליהנות ניתנו וכגו"ד כופין על מדת סדום: אלא דהא ק' דכפי דעת רבו אפי' דמטי לה הנאה לעצמו ההוא א' דלא מצי חב לאחריני ואילו לדברי הכנה"ג משמע דוקא משום דלא מטי לדידיה שום הנאה הוא דכופין וכן פי' שיחותיו בבעי חיי ח"ב דח"מ סי' ל"ח דל"ה ע"א הא אי מטי ליה הנאה לדידיה כגו"ד לא יקרא כופין על מידת סדום נמצא שנה משנתו דלא כדעת רבו לכן נ"ל דמ"ש כופין על מידת סדום כונה אחרת בדבריו והענין כפי מ"ש בס' בעי חיי ח"א סי' קע"ו דר"ח ע"ב בתר דאייתי הך דכללי הקי"ל כ' עוד נסתפקתי בנדון שלנו אם יש כח לב"ח להכריח לבעל שימחה במתנת אשתו כדי שיגבה חובו והסכמתי דאין כח בבע"ח להכריחו ול"ד למה שהסכמתי שיכול להכריחו שיודה מט' קי"ל דבשלמא התם כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא ממילא בשואל"ת זוכה מט' קי"ל וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולו' שאינו רוצה לזכות אבל הכא אינו זוכה אלא כשיעשה מעשה וימחה ואין כח בב"ח לכופו בקו"ע שיעשה מעשה כדי שיזכה הוא עכ"ל וק' דהתם נמי מצריכו שיאמר קי"ל וא' כופין אותו על מידת סדום אל"ו דכך כונתו דכשהוא או' קי"ל כמאן דמזכה אותי אפי' שלא יאמר דינא הכי המע"ה ובפרט למ"ש החק"ל ז"ל התם דקי"ל כל ס' אוקי אחזקתי' והממון דב"ת הוא של המחזיק וכבר הסכים הרב בכמה מתשו' וחדא מנייהו בבעי חיי ח"א סי' ז"ן דט' קי"ל אע"ג דאיהו לא טעין ב"ד טוענין בעדו עי' בדמ"ג ע"ב אלא דכדי לצאת י"ח הסוברים דבעי' שיטעון הוא בפיו ובשפתיו לזה קא' דכופין אותו ב"ד שיאמר קי"ל כמאן דמזכה אותי זהו כונתו במ"ש כופין על מדת סדום ועיקר החילוק הוא דממילא בשואל"ת זוכה משום היותו מוחזק לא כן התם שהממון ביד אחרים דכדי לזכות צריך שיעשה מעשה דמחאה ולהביאו תחת רשותו כגו"ד אין ב"ח כופהו וכבר אמרן דמסייען מילוהי מתשו' הרשב"א דח"ב סי' שי"ב ובכן ניחא לן ההיא דמהרימ"ט דלא תיקשי להכנה"ג דנדון מהרימ"ט הוו הנכסים ברשות היורשים בחזקת אביהם וממילא כשהאשה נשבעת כדינא אתו ב"ח ונפרעי' מן הנכסים דלמפרע חל שעבודייהו וכדי דלא ליזכי ב"ח צריך שיאמר ובדיבורו עביד מעשה ע"י שימחול השבו' כגו"ד לעשות מעשה לא מצי לחוב לאחריני אבל נדון הכנה"ג בהיפך דממילא זוכה הב"ח. ובני שיחל"א פי' הדברים יותר והוא דאפי' להפוס' דס"ל דצריך שיזכה בפי' שיאמר קי"ל ואי לא לא זכה היינו דלא זכה הוא והדבר תלוי ועומד לא כן גבי מחאה דאם לא מחה זכה שכנגדו וכן גבי רבית אם לא תבע זכה שכנגדו וא"כ צריך שיעשה מעשה שיאמר קי"ל היינו לאוקומי בידיה אך להוציאו מזכות שכנגדו אינו צריך לעשות שום מעשה דגם אם לא יאמר שום דבר אינו זוכה שום דבר את"ד יצ"ו. אלא שבהרחבה זאת לא מתרצתא מאי דקשייא לן מדברי מהרימ"ט: עוד כ' רב אחאי יצ"ו לו' ולהק' להכנה"ג דנראה ממנו דרוצה להשוות דין האו' א"א בתק"ח עם דין הזוכה מט' קי"ל וכ' דרב המרחק ביניהם דבאו' א"א בתק"ח לא תמצאהו רק במי שתקנו רז"ל