שמחה לאיש נה

שמפקיע זכות הב"ח וה"ן בנדו"ד אי נניח שמכירתו מכי' מאיזה ט' לו' שאין נזקקין לנכסי יתומי' ויאבדו הב"ח חובם כיון שאין תביעתם אלא עם האשה ולא עם היתומים ע"ש. ותמהני דאיך כ' שאפי' לא תרצה האשה לגבות כופין מההיא שכתב בדיני הקי"ל דרב המרחק בינייהו דהתם ממילא זוכה וכדי שלא לזכות צריך שיעשה מעשה ויאמר א"א לזכות לא כן הכא אין הב"ח זוכה אלא עד כדי שיעשה מעשה לישבע ולהתפרע כתובתה כגו"ד מני"ר הוא דאמר לחלק בהכי. עוד ראיתי להכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' קס"א הגהט"ו אות י"ט דחלק להט"ז דס"ל דהגם דקי"ל ר"ק יוצאה בדיינים דוקא כי תבעו. ועפי"ז פ' בא' שיש לו ב"ח ואין לו מה לשלם רק מה שלקחו ממנו ר"ק והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו כיון דאי"כ תביעה מהלוה אין שום כפיה למקבל הרבית להחזירו וכ' עליו דאף אי נודה לו דכל שאינו תובעו הלוה אין יוצאה בדיינים התולדה שהמציא דאפי' חייב לאחרי' אין מוציאין הרבית מן המקבל אין דעתי נוחה דהא קי"ל פריעת ב"ח מצוה ולמה לא נכוף ללוה שיקים המצוה וישאל רבית ויפרע ולא יהא לוה רשע וקי"ל כופי' על מ"ע עד שתצא נפשו ואני כתבתי בכנה"ג וכו' במקום שהמוחזק יכול לזכות מט' קי"ל לאו כל כמיניה לחוב לב"ח לו' איני רוצה וכו' והדברים ק"ו אי בדבר שאינו זוכה אלא מט' קי"ל כייפינן לזכות מע' קי"ל כ"ש בדבר שזוכה אף בלא קי"ל אלא מן הדין הגמור דכופין אותו שיתבע הר"ק ויפרע לב"ח וז"ן לי פשוט ומבואר עי"ש ואתמהא תחי' מה שכ' דכופין על מ"ע הי"ד שיש בידו ואינו רוצה לעשות מצוה אלא דמסתמיך למה דס"ל דכופין לתבוע מההיא דכ' בכנה"ג בדין הקי"ל ועשה ק"ו ולפי מ"ש במ"א ק"ו פריכא הוא דהתם ממילא זוכה אלא כדי שלא לזכות צריך שיעשה מעשה לו' איני זוכה בט' קי"ל ולהכי לא שבקינן ליה לו' וממילא זוכה לא כן הכא אינו זוכה ממילא רק כשיעשה מעשה לתבוע כגו"ד אין ב"ח כופהו לעשות מעשה ובפרט למ"ש המשל"ם ז"ל פ"ד דמלו"ל ה"ג דהמלוה קנה הרבית לגמרי וממון שלו הוא ואם קדש בהם את האשה מקו' רק שיש עליו חוב לשלם משום וחי אחיך עמך ע"ש וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דח"ב סי' שי"ב הנז"ל למדנו שאין ב"ח כופהו וצ"י נכון ועי' לה' משכנות הרועים אות צד"י סי' ט' דס"ל דעדיף כשהתקנה מסייע להב"ח דכשזוכה ע"י התקנה ממילא בלתי שום אמירה נגרר הב"ח וזוכה וכדי להפסיד לב"ח צריך שיאמר א"א בתקנתא זה אתיא ליה במכ"ש ע"ש ובכן י"ל מאי דהוה ק"ל דמייתי הא דסי' קע"ו ולא נרגש מאי דסותר עצמו באלו מקומות הנז"ל ולהכי דקדק ואמר דנדונו הוי במכ"ש וכלו' דאפי' החולק יודה ודו"ק: ודע דהוה ק"ל כקו' ריב"א דמק' דל"ל ט' דיכו"ל הב לי זבורית טפי פורתא משום נעי"ד תפ"ל דיכו"ל א"א בתק"ח דתקנו בבינונית וד"ת בזיבורית ומאי קו' דאפי' נעמידהו אדין תורה אטו אם הלוה רוצה ליתן בינונית או עדית האם יוכל המלוה לעכב ולומר תן לי דוקא זבורית לא כן הוא דהתורה אמרה דרך בעה"ב להוציא פחות שבכלים ואם ירצה להוציא הטוב שבכלים המלוה צריך שיקבלם וכ"כ בבינונית אם רצה ליתן אין המלוה יכו"ל לו תן זבורית ולפי' אצטריך בש"ס לו' ט' לעי"ד וכמ"ש הרא"ש ותי' הרא"ש לא משמע ליה. ושו"ר להגאון באורו"ת סי' ק"ב סק"ד דעמד בזה ותי' עפ"י מ"ש ריא"ז בשה"ג דפ"ק דקמא דאם רצה הניזוק לגבות מבנונית או זבורית וב"ח רוצה לגבות מזבורית כגון שהיו סמוכין לקרקעותיו הרשות בידו ע"ש. ובכן נתישב קו' הרא"ש דאיך יכריחו לזבורית לו יהי בנונית הלא הלוה יכול לדחותו משדה לשדה. ולפי"ה ל"ק דמוקי לה דהשדה דחפץ הוא סמוך למצר שלו דהמלוה וס"ל כס' הרמז"ל דסי' קע"ד דיכו"ל פלוג לי אחד מצרא והרא"ש לסברתו אזיל דפליג התם דקי"ל כרב יוסף ובכן י"ל דריב"א ס"ל כריא"ז דבעי זבורית משום דסמוך לשדהו ולהכי הק' לימא א"א בתק"ח ואני נוטל זבורית כדין תורה ופלוג לי אחד מצרא דכופין על מדת סדום ותי' דאין אומרים א"א אלא במוחזק ולית פסידא ע"ש. וכפי דבריו הוי הך דריב"א דומה לנדון אשר נשאל מהר"מ בס' קנין סי' י"ד ובארוכות סי' רל"ו דנשאל על אודות ראובן שיש לו בבית ובחצר שמינית ויש בו דין חלוקה וחלק הד' קנה משמעון ובזה אין בו דין חלוקה ורוצה לחלוק ראו' עם השותפים וללוי יש לו כמו כן שמינית שירש מאביו וחלק הד' שקנה משמעון ועתה מוחה לוי לחלוק עם ראובן ואו' הואיל ובאתי מכח שנים איני חפץ שיהא חלקי ביחד כי אם אתרי מיצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ בתקנה להיות ב' חלקו יחד אם יוכל למחות או לא והשיב כך דעתי נוטה דלא מצי לו' א"א בתק"ח להיות ב' חלקיו יחד דלא שייכא הך מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כמ"ש ריב"א גבי הא דא"ר אחא ב"ר יעקב אי שקלת כדינך וכו' והק' ריב"א וכו' ותי' וכו' ולא מצי למימר אי יהבית חלקי שלא במקום א' שפיר ואי לא מהדרנא שטרא חלק הבא מב' בני אדם למארייהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים וכו' ע"ש וכיון דאמרן דריב"א מיירי בכגון דרוצה זבורית שהיא סמוכה אצל שדהו הוי דומה לנדון מהר"מ וא' כיון דאינו מוחזק אין לו לו' א"א ולהפסיד חלוקת ראובן ומ"ש ריב"א דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כונתו כמ"ש הכנה"ג ז"ל ח"מ סי' ק"י הגהט"ו אות ל"ב דאין לו' קי"ל אלא במחזיק לעצמו אבל לו' קי"ל לחייב לאחרים אין לו' ע"ש ובס' פאת ים אות ע' ד' צ"ז ע"ג אמבוהא דספרי ע"ש וה"ן אין לו' א"א בתק"ח שאין תועלת לו רק לחוב לאחרים ובשלמא שהוא להחזיק בעצמו שפיר יש לו לו' א"א כשהוא מוחזק אבל או' א"א כדי לחוב לאחריני ולו אין תועלת אפי' מוחזק אין לו לו' א"א ומשכחת לה כגון דזה הלוקח אית ליה ב"ח ואתא ב"ח דמוכר לטרוף מן העדית שלקח באחרונה ס"ל לריב"א לו' דע"כ ל"א בש"ס דאו' א"א בתק"ח ושקולו כדינייכו אלא דמשייר עדית לפניו אבל אי אית ליה ב"ח וטריף ליה מיניה נמצא דאו' א"א כדי להפסיד לב"ח דמוכר ולהרויח לב"ח דידיה שעשה לו, טובה כגו"ד דאיכא פסידא לאחריני ללא תועלת לו לא אמרי' ובהכי אשכחן פיתרי למאי דהרא"ש בשי' רב"א לא אייתי משם ריב"א אלא החילוק דמוחזק ושאינו מוחזק דאיברא דקו' ריב"א מתרצתא בהכי ודין מוחזק וליכא פסידא לאחריני היינו שאמרו בדין אחר כגון מאי דאמרן ומהר"ם ז"ל אייתי בקיצור הא דליכא פסידא משום מאי דרוצה לו' לנדונו דכ' ולי"ל כיון דאתי מכח תרי מה מכר א' לב' כל זכות וכו' דהאי לאו זכות ואעפ"י שחפץ בזה בטלה דעתו ע"ש. ורצונו לו' דלאו זכות לו אלא פסידא דוקא לחברי' ודמי למ"ש ריב"א ז"ל ולהכי אייתי דבריו וכת' דמאי חזית למיזל בתר ב"ח דמוכר ולא בתר תקנתא דב"ח דלוקח י"ל דב"ח דמוכר קדם שעבודו בתוך קרקעות ותו כמ"ש הרב בעי חיי בסי' קע"ו הנז"ל דב"ח דמוכר זוכה בשואל"ת שהדבר נעשה כתחז"ל לא כן כשאתה רוצה להרויח לב"ח דלוקח צריך שיעשה מעשה לו' א"א בתחז"ל להפסיד לב"ח דמוכר ולהרויח לב"ח דלוקח.