שמחה לאיש מט

של שכחה ח"ו להקשות ולתרץ מדעתו ומעצמו. שו"ר כי במ"ב שם בסי' ק"ב בהגהט"ו אות ג' שכתב וז"ל כתבתי בנדפס וכו' ואחז"ר אחר החיפוש מצאתיו במרדכי וכו' וצירף ג"כ דבעינן דליכא פסידה לאחריני עכ"ל יע"ש ולא זכר שר שהוא עצמו בח"א שם אות ג' כבר ציין להמרדכי ומהרימ"ט וכו' אתמהה: איך שיהיה נמ"ל דכדי שיוכל לטעון האדם א"א בתק"ח צריך ב' תנאים שיהא מוחזק ולא יבא להוציא וגם דליכא פסידה לאחריני. ואני בעניי לא אדע שכול מאי קאמר דליכא פסידה לאחריני דאי לכשנגדו שלא יהיה לו פסידה זה דבר דלא אפשר שהרי גם באומרת איני ניזונת ואיני עושה היינו טעמא דמעשה ידיה עודפות על המזונות ומטי פסידה לבעל ועכ"ז יכולה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. וכן גבי לוקח ג' שדות בזה אחר זה דלקמן ד' ח' ע"א ואוקי לה בשלקח עידית באחרונה ועכ"ז אמרו התם אע"ג דנזקין דינם בעדית יכול הלוקח לומר להניזק או לב"ח אי אפשי בתק"ח שאמרו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויהיב ליה לניזק בינונית ולב"ח בזבורית והא ודאי דאית ליה פסידה לניזק במקום שדינו מדאורייתא בעדית שיקח בינונית וכן ב"ח. ואף אי אמרינן כפירש"י ז"ל שם דאינו נותן לניזק בינונית ולא זבורית לב"ח אלא דמצי אמר להו שקולו כדינייכו יע"ש בד"ה לא ניחא לי וכו' מ"מ אית ליה פסידה לב"ח ולכתובת אשה שדינם לגבות משדה האחרון שנמכר שהוא העדית ובטענת א"א מפסדי באופן שלא זכיתי להבין כוונת ריב"א ז"ל שהוב"ד בהמרדכי ובהגמ"י ס' קנין סי' י"ד שגם שם הובאה שאלה זאת שנשאל מהר"מ ז"ל שהובאה בהמרדכי ז"ל ואעיקרא דדינא בהכרח צ"ל דחילוק של מוחזק הוא היסוד האמיתי שהרי בסו"ד סיים וז"ל וההיא דמזונות דאיני ניזונת ואיני עושה שאני שהיא מוחזקת במעשה ידיה עכ"ל הרי להדייא דזהו החילוק העיקרי שבנה עליו דיק וכמ"ש בש"מ בשם ריב"א ז"ל וא"כ תיבות דליכא פסידה לאחריני לא זכיתי להבין אמרי בינה: ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ק"ז שהביא משם הרמב"ן ז"ל שהק' מההיא דאמדי' ואחריו לפ' ואחריו לפ' גובה מן האחרון והטעם משום שאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש ב"ח אלמא מתנת שכ"מ הוייא כמשועבדין ואיך תהיה ניזונת האלמ' ממתנת שכ"מ. ותי' הרשב"א ז"ל דשאני התם דליכא פסידה למלוה אלא בין בינונית לזבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בעל חוב חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ וכן במזון האשה והבנות וכו' יעש"ב: הנה מדברי הרשב"א ז"ל הללו נוכל להבין דכוונת חילוק ריב"א ז"ל דליכא פסידה לאחריני פי' מבואר דהאמת בדבר דליכא פסידה למלוה שכנגדו דבמקום שיקח בינונית לוקח זיבורית עכ"פ גובה כל מעותיו ולא שמה פסידה וכן האשה האומרת איני ניזונת ואיני עושה אין שום פסידה לבעל אלא מניעת הריוח שיעדיפו מעשה ידיה על מזונותיה דזה אינו נקרא פסידה בזה הוא דיוכל לומר הבעל א"א בתק"ח אבל במידי דאיכא פסידה ברורה לשכנגדו לא יוכל לומר א"א בתק"ח ואולם בעניין דאיכא פסידה ברורה לאחריני כי הך דנ"ד דבמחילתו לאמו שבועה זאת יפסיד הבע"ח חובו לגמרי כי אפשר שכבר גבתה כתו' או שהתפיסה צררי או שהטמינה וכיוצא ובפרט שהיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית בכי הא אפשר דלא יוכל למחול לה שבועה כזאת או נימא כיון דליכא פסידה לשכנגדו יוכל לומר א"א בתק"ח אף דאיכא פסידה לאחריני. ומידי חפשי ראיתי להמרדכי ז"ל בפ' כל הנשבעין שהביא פלוגתא דהרב מהר"י ן' מיגאש ז"ל עם הרי"ף ומהר"מ בשכיר שדינו שנשבע ונוטל אם יוכל להפוך השבו' לבעה"ב לומר לו השבע והפטר דלדעת הר"י ן' מיגאש ז"ל יכול להפכה מטעם דאומר א"א בתק"ח שומעין לו ודעת הרי"ף ז"ל דלא יוכל להפוך השבו' וגם דעת מהר"מ כן שלא יוכל להפכה אך נקט הטעם משום שלא לטובתו של שכיר נתקנה אלא לטובתו של בעה"ב שהוא טרוד בפועליו ואינו זוכר יעי"ש משמע מדברי מהר"מ ז"ל שאם היתה התקנה לטובתו של שכיר מודה ליה להרב הר"י ן' מיגאש ז"ל דיכול להפכה מטעם א"א בתק"ח: והשתא ניחזי אנן מי לא עסיקינן שזה השכיר חייב לאחרי' מעות והיכי יוכל להפוך השבועה על הבעה"ב הרי אם ישבע הבעה"ב ויפטר מטי פסידה לאחריני ואיך יוכל לומר א"א בתק"ח בחב לאחריני מוכח לדעת הגאון הר"י ן' מיגאש ז"ל ומהר"מ ז"ל דיכול לומר א"א בתק"ח. איברא דאם כנים אנו בזה נמצא דברי מהר"מ ז"ל סתראי ח"ו ולא ידענא מאי אידון בה ואולי דנקט הטעם האמיתי ודו"ק: שוב ראיתי לה' מהר"י באסאן ז"ל בסי' ע"ה דנשאל באלמ' ראובן שמתה ולא נשבעה על כתובתה והוציאו יורשי שמעון שטר שהיה לשמעון על ראובן בנאמנות וכו' אי גובים מהבית שהשאיר אחריו ראובן או לא מאחר שכבר מתה אלמנתו בלי שבו' והשיב דאין מוציאים הקרקע מחזקת היורש כי הוא תופס בו בשביל כתו' אמו שהיא קודמת בזמן לשטר החוב ואם היתה בחיים היתה גובה מהבית הזה כתו' בשבועה והיה נדחה הבע"ח כיון שאין עוד נכסים אחרים והביא ראיות לדבריו אלו וכתב עוד וז"ל ועוד אני אומר שאחר שהוכחנו היורש הוא המוחזק ודאי דיוכל לומר א"א בתק"ח שתקנו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' ובודאי לתועלת היתומים תקנו לא לתועלת הב"ח והרי זה אומר א"א וכדאמרי' בפ"ק דב"ק גבי בינונית וזבורית להעמיד מה שבידו וגם זה ברור לע"ד עכ"ל. הראת לדעת הרב מהרי"ב ז"ל דאף דאיכא פסידה לאחריני לא חשש הרי"ב ז"ל דיוכל לומר א"א בתק"ח יע"ש: ועינא דשפיר חזי להרב מהרמ"ך ז"ל שם בסי' ע"ו שהשיג על הרב ז"ל בטעם זה וכתב וז"ל דלאו כל כמיניה דיורש להפסי' זכותו של הבע"ח ושאני התם באומרת איני ניזונת וכו' ובההיא דבינונית וזבורית וכו' ליכא פסידה למלוה או לבעל אלא בין בינונית לזבורית ובבעל אינו נוטל מעשה ידיה ואינו זנה אבל הבע"ח יפסיד הכל ובזה לאו דינא שיאמר א"א בתק"ח וכו' וזה קיימתיו מסברא אח"ך מצאתי בהריב"ש סי' ק"ז שהביא משם הרשב"א ז"ל חילוק זה לענין אחר ולע"ד יצדק כאן דאינו ראוי להפסיד לאחרים וכו' יעש"ב. והרב מהר"י באסאן ז"ל חזר להשיב על דבריו והביא דברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות הנ"ל וגם הביא מ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' טוען דאפי' התובע שהוא נשבע ונוטל יכול לומר א"א בתק"ח וכו' והיינו דין דשכיר שהבאתי לעיל בשם המרד' ז"ל. וכתב בפי' דליכא פסידה לאחריני היינו דאין הנתבע מפסיד כלום וכו' ושוב דקדק בדברי ריב"א ז"ל דצריך שלא יהיה פסידה לאחריני ושיהיה מוחזק דמאי מהניא הך חילוק דליכא פסידה לאחריני מאחר שהקו' שהק' לא מיתרצא אלא בחילוק דמוחזק וכו' ועוד הק' דאמאי בניזונת יכולה לומר איני ניזונת טעם מוחזק לבד הלא אית ליה פסידה לבעלה אם מעשה ידיה עודפין על מזונותיה ועוד אפשר דאית על בעלה חובות ואילו היתה נותנת לו מעשה ידיה היה