שמחה לאיש לט

רבני תוניס להקל באיסור דאורייתא ולדבר בל' קצרה כי לא דק בדברי הט"ז הפך רבן רב גדול בעל משמרות כהונה ז"ל מפורסם ברוב ספריו וידיו רב לו גם בהל' שחיטה וטרפיות בס' הבהיר עיני הכהן בסי' ח"י דס"ג סע"ב ס"ק ס"ו כ' וז"ל ריאה שנסרכה לכיס והסירכא מליאה דם וכו' טריפה ואפי' אינו מבצבץ סו' סי' ל"ו סק"ג יע"ש. והוסיף נפך וכתב וז"ל ולפי הטעם שכ' הט"ז נראה דאפי' סירכה תלויה אם היא מליאה דם טריפה דדם אינו בא אלא מנקב שניקבה הריאה ומה שהזכיר נסרכה לכיס על מעשה שבא לפנינו קאי ומעשה שהיה כך היה עכ"ל: הנך רואה בעיניך כי חד מינייהו רב וגדול מעוב"י תוניס מרבני דור שלפנינו הסכים כי המעשה לאו דוקא. ואם יתעקש המתעקש כי הנלמד מדבריו הוא בסירכה תלויה וע"כ מליאה דם בעינן הא ודאי בורכא היא דהנה בסירכה תלויה מליאה לא צרכינן לחידושו ולומר כי המעשה לאו דוקא כי הלא דב"ז נפתח בגדולים כאשר באו בדברינו לעיל. ומרנא אבונא הזקן בס' תורת זבח אסף וקבץ כל רבני הפוס' דהכי ס"ל הכנה"ג והפר"ח והשמ"ח והרב בית אפרים כנז"ל בדברינו ודיינו במונח דדברי הט"ז בדוקא דנקט סרוכה לכיס ונתמלא כל סביבו וכו' ומאי אתא לאשמועינן דבר הנפתח בגדולים ומה גם ההחלטה שהחליט ודייק בדבריו דדם אינו בא אלא מקרום הריאה וממעשה לאו דוקא מוכח כי בכ"מ שיצא דם ודאי ניקבה ומאי דלא בצבץ אינו ראיה דניקבו זה שלא כנגד זה או משום דקי"ל כמור"ם דמטריף. או משום דמפקא זיקא וכנז"ל: ושני עדים בדבר חדא דבסי' י"ג דל"ד ע"א סוף ס"ק ב' הביא דברי הרב בני חיי להטריף בצורת נחש והיינו מט' האמור לעיל בדברינו. ושם בדל"ה ע"א סק"ב הביא דברי הכנה"ג וז"ל אם נמצא ק"ד בקרום העליון עריפה דודאי נקב בריאה. ואפי' ניקב העליון לבד טריפה דמהיכן בא ק"ד אם לא ע"י נקיבת התחתון דבקרום לבד אין שם דם עכ"ל. הרי דכללא כייל דמט' מהיכן בא דם מוכרחין לו' דניקבה וא"כ גם מה שהביא ס' דנפשיה דה"ה אף בסי' תלויה היינו אפי' אינה מליאה דם. וע"כ החליט דדם אינו אלא משום נקב וז"ב לכל ישר הולך: וא"כ דעת רבני תוניס להחליט כי מהט"ז לא דק ודברו בלשון קצרה. לא צדקו בדבריהם. ולא אכחד כי ראיתי להרב זבחי תרומה שם בסי' ע"ל ס"ק ו' דאחר שהסכים דדם על הריאה לכ"ע טריפה. כ' וז"ל ודלא כרבני תוניס שכתבו להתיר בנדון זה ונמשכו אחר זבחים שלמים אות ל"ב וכו' והאריך כי אין להסתייע מס' הלזו וכו' דברים אשר לא ניתנו ליאמר ע"ש: ואנו אין לנו אלא מה שכתוב בספר ומילתא ח"ו דמגניא דאית בה עלינו לדחוק אנפשין. ואם לא עלתה בידינו אזי הרשות לדחות דבריו ולא לאסור איסר. ומה גם דבריו אלה הם המה לקוחים מהרב זבחי רצון ועלינו לקבלו אלא דאנן בדידן לעיל בדברינו עמדנו על דבריו ועתה חדשות אני מגיד והוא כ' לעיל בסי' ל"ו כתוב וז"ל אם נמצא בריאה כמין נחש וכו' העלה המחבר הנז' בודקין אותו במים אם מבצבץ טריפה ואם לאו כשירה וכן נ"ל עיקר עכ"ד. ועינא דשפיר חזי בעיניו יראה כי לא יער הוו. כי הרב המחבר הביא דברי הר' בני חיי דוקא והוא לא דיבר בזה כו"ע ואדרבא במאי דחדית לן הרביתי להק' דלמאי הלכתא כתביה דהדבר פשוט מאחר דקי"ל כמור"ם ז"ל מכ"ש להעיד עליו מאריה דארעא דישראל לו' עליו דמצריך בדיקה חס ליה ליוסף צדיקא דכל כי הא מילתא ליאמר בשמיה. וא"כ כשנהרס היסוד נפל הבנין דאם ערפות צורת נחש טרף בלתי שום בדיקה ה"ה לדם יוצא ודא ודא חדא היא א"כ יוצא לנו מזה דגם סמיכתם על הרב זבחי רצון כתל רעוע ומכ"ש להתיר את האיסור ישתקע הדבר ומי יתן והיה אדע אם עומדין בדעתם להחזירן לדין תורה: וזו רעה כי הנה בהוראתם להתיר המכשלה הזאת תחי' שאוכלים ארחי ופרחי שלוחי אר"י ורובא דעלמא הכי ס"ל להטריף ולפי תומם אוכלים עמהם והעד העיד אחד משוחטי תוניס כי הדבר הזה מצוי וידוע כמה דיות נשתפכו בענין שלוחי א"י בענין הנפיחה עיין להרב חוט המשולש סי' ד' ולהרב פרה"א ח"ג דמ"ד ע"א ולהרב דב"מ ח"א סי' ל"ד ולהרב שו"נ בספר אהל יוסף חיו"ד סי' ע' באורך ואם בנפיחה יוכלו ליזהר ביודעם כי שהיא מן המקום אשר יצא. אמנם בענין דם היוצא לאו אדעתייהו הני שלוחי לידע כי חילוק ביניהם לכל העו' ואוכלים לפי תומם שרי להו מארייהו וא"ש את"מ: לכל הדברות הדבר יוצא בהינומא והדין דין אמת כי בכל מקום שהדם יוצא אף דלא בצבץ טרף גמור ולית דין צריך בושש כי כבר הוכחנו במישור דהכי הלכתא ומכ"ש בנ"ד כי השוחט הלז הכי ראה מנהג אבותיו והוקבע מנהג בעיר עפ"י ס' כל הפוס' דהכי נקטו לאיסורא וא"כ דברי היחיד דמהדר אהיתירא בלתי שום ראיה ומראה מקום לדבריו בטלין ומבוטלין וה' הטוב יכפר בעד: ע"כ עלתה מצודתינו להשיב לשאלת השואל בשאלה הראשונה. ובכן אשים קנצי לדבר בשאלה שנית לתרתי בועי דסמיכי בלתי חב"מ ואחת מהנה סרוכה לרו"ץ ונתכסית בסירכה לדו"ץ ושער לה עגולה כי השוחט מטריף והמנגד מכשיר. בזה אבא בדרך קצרה כי אין מקום להאריך כי כל הפוס' ראשונים ואחרונים נקטו להלכה להטריף. ואביא לך קצתם הראשון הרב שו"ג בסי' ל"ז מחו' ב' הביא משם הכנה"ג בתרתי בועי דסמיכי אם יש סירכה שנסרכה על שתיהן כשירה וכו' אבל אם נסרכה לאחד מהם ואחד מהם לא יש סירכה טריפה וכו' מוהר"ש גאון ע"כ וכתב הוא ז"ל וכן המנהג האידנא ודלא כהרמ"ו דכ' דמנהג סאלוניקי להכשיר כשנסרכה אחת עכ"ד ומי לנו גדול מיוסף כי רובא דעלמא כוותיה נקטי ומעיד בגודלו כי כן המנהג האידנא עליו אנחנו סומכין מכ"ש בכפרי סאלוניקי וסופיאה מכשירי נפיחה כי כולם הם המה שותים ממעיו והוא המו"ל לדעת מה יעשה בישראל להתיר בנפיחה ומרגלא בפומייהו דרבנן לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו והא ודאי כי לעדותו סמכינן. מכ"ש כי מאחר כי העיד כי המנהג להטריף מי יקל ראשו להתי' בלתי שום סעד לדבריו וליכנס בסוג ח"ו מאכיל נו"ט לישר' ואחרי דברי הרב שו"ג נמשכו כל רבני האחרוני' הרב תורת זבח סי' כ"ב וכתב וז"ל משא"כ אם הסירכה ע"ג האחת והב' נשארת בלא סירכה או אפי' קצת ממנה אמרי' דהנקב הוא באחרת וכו' עש"ב וכן הביא להלכה הרב זבחי תרועה בסי' ל"ז סק"ח דברי הכנה"ג בלתי חולק וכ"כ הרב טוב לישראל בסי' מ"ג די"ב ע"א כ' וז"ל סירכה בתרתי בועי לדו"ץ כשירה דלא גרע מנקב אבל אם נסרכה לאחת מהם טריפה דאמרי' דהנקב אינו אלא באחת וכך מנהג סאלוניק וכו' ע"ש וכמוהם רבים. והאריכות בזה להג בשר כי נתבאר כי דברי הרמ"ו דמנהג להכשיר דיבר בזמנו ונשתנו המנהגים כידוע לבקי בדברי השו"ג במקומות רבים: