שמחה לאיש כח

היינו בבקעה דהיינו על ד' פינות השדה דומיא דכלאים וכו' וכו'. ומכח קו' זאת החזקה הכריח בהכרח גמור מדמייתי הש"ס דר"י ס"ל כרב מהך דנעץ ד' קונדיסין דמיירי בבקעה ודאי דקים ליה לתלמודא דר"י כשאמר לענין שבת לא התירו היינו אפי' במבוי לא התירו והיינו כרב. ונסתייע הר' מדברי רש"י שם בד"ה ואף ר"י סבר לה כרב דלא מהני צו"פ ביותר מעשר במבוי עכ"ל. הרי להדייא דמ"ש ר"י לענין שבת לא התירו היינו אפי' במבוי שנפרץ יותר מעשר כרב. והאמת דק' טובא מבוי מאן דכר שמיה הלא ר"י איירי בבקעת בית חורתן. אל"ו דקי"ל לתלמודא דר"י אסר אפי' במבוי. ולא מהני צוה"פ והיינו כרב: ואנא דאמרי אחר ההתבוננות לא ידענא לפי"ז דר"י כשאמר לענין שבת לא התירו היינו אפילו במבוי דא"כ מה תי' בתוס' בד"ה אילימא בעשר וכו' והק' וז"ל אין להקשות דמאי פריך אילימא בעשר בהא קאמר ר"י בשבת לא דילמא סבר כנהרדעא דאצרכוה דלתות וכו' אפי' בעשר דביותר מעשר אפי' שמואל מודה דהוי כמפולש דכאן איירי בבקעה שהיא כרמלית דליכא מאן דפליג שלא יועיל צוה"פ כדאמרינן לעיל ד' ז' עכ"ל. והשתא ק' מה הי' בתוס' דכאן איירי בבקעה דמשמע שיש חילוק בין מבוי לבקעה לד' ר' יוחנן ואילו למטוניה דמני"ר ליכא שום חי' בין מבוי לבקעה לד' ר' יוחנן אל"ו דלד' התוס' יש חי' גדול בין מבוי לבקעה אליבא דכ"ע וכמו שציינו התוס' לעיל ד' ז' וא"כ חזרה קו' הדר"ג לדוכתה מה ראיה מייתי הש"ס דר' יוחנן סבר לה כרב מבקעה דאיירי בה ר' יוחנן למבוי דאיירי ביה רב. אבל האמת יורה דרכו דהתוס' ז"ל כבר נרגשו מקושייתו זאת העצומה שהרי תכף תכ"ד שתי' התי' הנז"ל דכאן איירי בבקעה נתעוררו להק' וז"ל. אך קשיא דהא רב יוסף אסר לעיל אפי' בעשר הואיל ופרוץ מרובה ואפי' בכלה לבקעה איירי דומייא דיותר מעשר דאסר רב ואפילו בכלה לבקעה מדמייתי מר' יוחנן דאיירי בבקעה וא"כ מאי פריך בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא כיון דר' יוסף סבר הכי עכ"ל הקושייא. ואם איתא לאוקמתיה דמני"ר דר' יוחנן כשאמר לענין שבת לא התירו היינו אפי' במבוי ואמטו"ל אייתי תלמודא דר' יוחנן סבר לה כרב וא"כ מהיכא נפקא להו להתוס' ז"ל דרב יוסף ורב אפי' בכלה לבקעה נימא דר' יוסף דאסר בעשר דומיא דיתר מעשר דאסר רב היינו במבוי דכלה לרה"ר אבל לא לבקעה. ומאי דמייתי הש"ס דר' יוחנן סבר לה כרב היינו דקים ליה לתלמודא דר' יוחנן כשאמר דלא התירו לענין שבת אפי' במבוי אסר אלא דעובדא הכי הוה בבקעת חוורתן והיכי נימא דר"י סבר כר' יוסף ואפ' דר' יוסף לא אסר בכלה לבקעה והדרא קו' הש"ס לדוכתה בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא. אל"ו דאי אפ"ל בעד ר' יוחנן דס"ל דאף במבוי דאסר לא בעשר ולא ביותר מעשר משום דק"ל קו' התוס' ז"ל הראשונה נימא דס"ל לר' יוחנן כנהרדעא דמצריך דלתות אפי' בעשר וכו'. ומאי דמייתי הש"ס דר' יוחנן ס"ל כרב היינו משום דקי"ל לתלמודא דרב דאסר במבוי ביותר מעשר היינו אפי' בכלה לבקעה ומש"ה אייתי דר' יוחנן דס"ל כרב בבקעה ולא במבוי ואנה"נ דרב אסר בין במבוי בין בבקעה אבל ר' יוחנן דוקא בבקעה ס"ל כרב ולא במבוי. ומה שפירש"י ז"ל וז"ל סבר לה להא דרב דלא מהני צוה"פ ליותר מעשר במבוי עכ"ל אין כוונתו לומר דר' יוחנן סבר לה כרב במבוי אלא כוונתו דר' יוחנן סבר להא דרב דלא מהני צוה"פ במבוי ליותר מעשר הוא אזיל ומודה לרב בדין זה בבקעה אף דרב אמרה למילתיה במבוי כוונתו רצויה דכל דברי רש"י ז"ל מתחי' וע"ס מיירי לדעת רב ולא אליבא דר' יוחנן והוי כאלו כתב ר' יוחנן סבר בהך דינא דרב במבוי איהו ס"ל הכי בבקעה. את זה נר' לע"ד לפרש בהכרח בכוונת הש"ס משום דקשיא לן קו' התוס' ז"ל נימא בנהרדעא ס"ל וכו' ומוכרחים לחלק בין מבוי לבקעה: אמור מעתה נפל היסוד שעליו בנה דיק מני"ר ונהרס הבנין הגדול שבנה עליו הדר"ג אשר מכח קושיא זאת שהוק' לכבודו מאי דמייתי הש"ס דר' יוחנן סבר לה כרב הכריח דאלו הארבעה קונדיסין דנעץ בבקעת ב"ח היו בתוך הפרצות שהיו כתלים פרוצו' ומכח זה הוכרח לפרש כו' התו' ז"ל לקמן בא"ד שהק' למה הוצרכו גבן פסי ביראות לד' דיומדין ולא התירו אלא לבהמות משום עולי רגלים וגבן שיירא שחנתה בבקעה למה הצריכו ג' חבלים וכו' ולא אמרו שיעשה צוה"פ מד' רוחות ותי' לפי שלא היה מתקיים כל כך מפני הגמלים וכו' ועוד דבשיירא אין להתיר כמו בחצר המוקף לדירה עכ"ל ומ"מ כבוד הודו הוכרח לפרש דהאי ועוד שכתבו התו' ז"ל לא הוי תירוץ שני אלא כולה חדא תירוצה היא והעלה דדברי הרא"ש ז"ל שכתב אי נמי כאילו הוו שני תי' הם מגומגמים וטרח ויגע ברוחב מבינתו לפי רוב התלהבותו ביראת ה' והמציא לנו ג' סברות בג' גדרים וסוגים וכל זה לפקע"ד אמינא דאישתמיט מיניה דמני"ר באותה עת ובאותו רגע מ"ש מרן הב"י ז"ל על מ"ש הטור וחילק בין חצר ומבוי שיש בו דיורין דמהני צוה"פ לבקעה שבא לעשות היקף כדי לטלטל בתוכו דלא מהני וכו' וע"ז כתב מרן הב"י ז"ל וז"ל וכתב רבינו כדברי הרא"ש כתירוץ השני דלא שרי פאה אלא בחצר ומבוי ולא בבקעה דמובן מדבריו ז"ל דהם ב' תי' שתי' הרא"ש ז"ל ופסק העור כתי' השני גם לא זכר שר להרב באה"ג שציין על מ"ש מרן ז"ל בש"ע בסי' שס"ב סק"י וז"ל והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין אבל בבקעה לא מהני בשכל הרוחות ע"י צוה"פ וע"ז ציין באה"ג באות יו"ד כדברי הרא"ש ז"ל וכתי' השני: ובכן מוכרחים אנו לו' דגם מ"ש התוס' ז"ל ועוד דבשיירא אין להתיר כמו בחצר שהוקף לדירה הוא תי' שני וכאמו"ל דמ"ש ר' יוחנן בשבת לא התירו היינו דוקא בבקעה אבל לא במבוי וחצר שיש בהם דיורין וממילא דהך נעץ ארבעה קונדיסין דנקטו בש"ס היינו ד' קונדיסין פרוצים מד' רוחות עם צוה"פ אלא בבקעה לא התירו כזה ומשו"ה הצריכו לעשות דיומדין גבי פסי ביראות לעולי רגלים ושלשה חבלים לשיירא שחנתה בבקעה אבל בחצר ומבוי שכבר הוקף לדירה זו מבוי שיש בו דיורין אנה"נ דשרי ד' קונדיסין עם צוה"פ אף שהם פרוצים מד' רוחות והכי דייק לשון העור ז"ל והש"ע דנקטו בלשונם הטהור בלשון שלילה וז"ל ואפילו לא נעץ אלא ד' קונדיסין דהו"ל למנקט ואפי' נעץ ארבע קונדיסין ומדנקטו בלשון שלילה מורה להדיא דליכא אלא ד' קונדיסין ותו לא זה נראה לע"ד דרך הפשטי והאמיתי: ובאשר עיני צדיק ראו בדברי הרא"ש ז"ל בתשו' מים עמוקים סי' ד' דכך הבין בכוונת הש"ס דהד' קונדיסין פרוצים מד' רוחותיהן ואין לי צורך להעתיק דבריו שכבר שלטה עינו בהם: ואולם זאת אגיד ולא אכחד מאדוני לאשר מצא כבודו אילן גדול לסמוך עליו ממ"ש הרי"ף ז"ל שפי' צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום והביא משם