שמחה לאיש רכג

כל יצוו השרים הנדיב ים המחזיקים הי"ו לבני המושבות למען יפרישו חלקת שדה גדול דונום אחד שעולה אלף ושם מאות אמה ויהיה מוקצה שיהיה בור לא יזרע ולא יחרושו ולא יעבדו בו שום עבודה ויאסרו אפי' ספיחים בכדי שבזה יתקיים מצות שביעית בארץ ישראל אף אם היא מדרבנן ובזה אנו נצולים שלא יאמרו כי ח"ו תשתכח תורת שביעית מישראל. וכן יעשו בכל שנות השמיעה להפריש שיעור חלקת שדה כנז' ויקיימו בו מצות שביעית בא"י ולא תשתכח תורת שביעית מא"י וכמו שאנו עושים כשאנו עושים עירוב בעיה"ק ירושלם ת"ו מניחים שיור בעיר וכדאיתא בעירובין ד' נ"ט ע"א עיר של רבים ונעשית של יחיד צריך שיור ופי' רש"י ז"ל דרבותא אשמועינן דאע"ג דנעשית של יחיד צריך שיור שלא תשתכח תורת רשות הרבים דשמא הדרא ונעשית של רבים יע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' עירובין ה' ך' וכ"א יע"ש וכן פסקו הטור ומר"ן ז"ל בש"ע א"ח סי' שצ"ב והוא מוסכם וא"כ אף כאן נמי לדידי חזי לי לעשות ולהקצות שדה אחת כנז' כדי לקיים בו מצות שביעית ובכל מושב ומושב יעשו כן. ואחר כל זאת לפקע"ד ומיעוט השגתי הנה מקום אתי דרך סלולה וכבושה ומוסכמת והוא דראיתי להירושלמי פ"ט דשביעית מתני' ז' בגמ' וז"ל ר' יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לר' יאשיה אמ"ל חמי לך תלתא רחימין ואפקיריה קדמיהון עכ"ל ופי' הר"ש דר' יצחק בר רדיפא היה בביתו תבואה והגיע שנת הביעור ושאל לר' יאשיה כדת מה לעשות ונתן לו עצה ההוגנת לו שיבקש ג' אהובים שמכיר בהם שלא יזכו במה שמפקיר הוא ויפקירם לפניהם וכיון שלא יזכו בהם מחמת אהבתך תזכה בהם אתה מן ההפקר יע"ש. ומלשון הירושלמי הזה הביא כסא וסמוכות ה' עדות ביעקב סי' קי"ו להחזיק דינו של הרב תה"ד סי' ק"ך שנשאל בישראל שיש לו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה ליתנם לישמעאל במתנה גמורה ואותו הישמעאל הישראל מכירו וידוע לו שלא יגע בהן כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו אי שרי כה"ג או לאו: והשיב וז"ל יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו בדבר מועט. וראיה מההיא בפ"ב דגיטין ד' ך' ע"ב היו מוחזקין בטבלא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה או לא וכו' והק' בגמ' והרי בעינא ס' מקנה וליכא אלא לאו דאמרי' אקנויי מקנה להו ופירש"י וז"ל אלא לאו ש"מ כי מקני ליה שפיר דמי ואע"ג דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו אלא יחזירנו לו בודאי איקרי שפיר מתנה ואסיק התם בש"ס דאפי' אשה ידעה לאקנויי בכה"ג ולא אמרי' דלא מכוונה אלא לשאלה בעלמא ושרינן גט אשה בכה"ג דמתנה ואע"ג דאי לא הוי מתנה לא הוה גט ולא חיישינן לחומרא דאשת איש וה"ה לגבי חמץ ואין לחלק דשאני התם לגבי נע דמהני ביה מתנה ע"מ להחזיר וכו' וכו' יע"ש דסיים וז"ל וא"כ די בחומרא זו לענין חמץ ולא להוסיף עלה לדמות מילתא אחריתי עכ"ל והרב עדות ביעקב ז"ל אחר שהביא דברי התה"ד ז"ל הנז' כתב וז"ל באמת יש לחלק בראיה זו דשאני התם וכו' וכו' אך אי איכא למילף שריותא דהאי ענינא מהאי ירושלמי הנז' הוא דאיכא למילף באשר גבי דין חמץ נמי אפקריה לחמץ קודם זמן איסורו פשיטא ודאי דמהני דין הפקר דהא ענין ביטול החמץ מדין הפקר נגעו בה כדמוכח בגמ' וכמ"ש הר"ן הבי"ד ה' ב"י ריש סי' תל"ו וכו' וא"כ דכי הדרי נינהו לענין הפקר וכבר אשכחן דכה"ג חשיב הפקר וניצול בו מן איסור דין חמץ מידי דהוה כדין איסור שביעית מינה ה"ה והוא הטעם במכירה או מתנה שימסרם לגוי או שיתנם לגוי שהוא יודע ומכיר אותו דהגוי לא יגע בו כלל דאפי"ה שפיר דמי עכ"ל ודין זה של הרב תה"ד ז"ל פסקו מרן בש"ע א"ח סי' תמ"ח ס"ק ג' וכמעט שחפשתי בכל הספרים הנמצאים אצלי ולא ראיתי שום חולק ומנגד לדין זה ומור"ם ז"ל כיון שלא הגיה שום דבר הא ודאי מסכים ומעריב לדין זה ומינה יש ללמוד דלכתחיל' פסק ה' תה"ד ז"ל לעשות כן למכור החמץ שאיסורו מדאורת' לאינו יאודי מכירו וכ"ש לגבי שביעי' בזה"ז דכבר מילת' אמורה דהויא דרבנן ואיכא כמה ספיקי כנז"ל הא ודאי ופשוט שזהו הדרך הטוב והישר שהאדון דכתובים המושבות על שמו ערכאותיהם למצוא אחד ממיודעיו אשר לבו סמוך ובטוח בו שהוא מכירו שלא יגע בשום דבר ולא יעשה בהם דבר קטון או גדול כלל וימכור המושבות הנז' להגוי והשוורים וכלי המחרישה וכיוצא מכירה גמורה בלי שום תנאי וכמ"ש ה' תה"ד ז"ל והוא ישמור אותם או יוביר אותם או יזרע אותם לרצונו וההכנסה וההוצאה יהיה על הנוי הנז' הוא יבקש פועלים לרצונו או יאודים או אינם יאודים ויתן להם שכירותם כמו פועלים ואחר עבור שנה או שנתים או שלשה בעת שיבקש האדון הנז' מאת הנוי הקונה להחזיר לו המקנה הוא יחזיר לו תכף באין תפונה. ובזה אנו נצולים מאיסור לתת להם חניה בקרקע כאשר המשכיל יבין שזה הנוי ישמור המושבות ולא יגע בהם כלל רק לעת שידרוש ממנו האדון להחזיר לו המקנה הוא מוכן להחזיר לו בלתי מגרעת. ובפרט שכבר מלתינו אמורה שגוף הקרקע הוא למלך (הנקרא ער'ץ מירי) אשר מטעם זה לחוד הסכים הרב מהר"ם גאלאנטי ז"ל בסי' ז"ן וז"ל כי מה שנאמר שדך לא תזרע ואסרה התורה בשביעית ושאר איסורין בגוף הקרקע כשהיא שלו אבל קרקעות הללו כולם הם מהמלך יר"ה והם מוחכרים אצלם וכו' ובכן בשנה השביעית ימכרו כל אחד זכותו לגוי בסתם אני מוכר לך כל זכות שיש לי בקרקע ואח"כ כשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה וכו' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז גבי מותר לישראל למכור פרה חורשת לישראל החשוד שהרי אפשר לשוחטה ומוכר לו שדהו שהרי אפשר שיוביר ובפירוש אסור וכ"ש נ"ד כל זמן שאינו מפרש בדיבורו תחזיר לי אחר השביעית ומוכר לו סתם כל כלי המחרישה והשוורים כי דווקא לישראל החשוד אסור למכור כלי העבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה אבל לנוי מותר כמ"ש הרמב"ם ז"ל לפי שאינם בני חיוב בשנה שביעית הנה תקון זה יכולים לעשו' עכ"ל יעשב"ב. גם ה' שער המי' ז"ל כתב כן דלשכו' להגוי שדהו בשביעי' אסור כיון דגוף הקרקע שלו אבל למכור לגוי מותר במכ"ש דלישראל החשוד פסק הרמב"ם ז"ל דמותר למכור לו שדהו וכ"ש לגוי ואף דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוי לא נאמר דין זה אלא גבי אונאה וכמ"ש התוס' בב"מ ד' נ"ו ע"ב בד"ה והא ביומא. נם הנמק"י בשם הר"ן גבי הבעיא אי יש אונאה בשכירות וז"ל והא דאמרי' דשכירות ליומא מכירה הוי וקניא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ומשו"ה אסרינן להשכיר בית דירה לגוי דכיון דגוף הבית של ישראל שפיר קרינן ביה ולא תביא תועבה אל ביתך ואמרי' נמי כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני עכ"ל יע"ש. ועוד הביא ה' שער המים לה' בצלאל ז"ל ואסיק דגם הרמב"ם ז"ל הכי ס"ל יע"ש שהאריך הרבה למעניתו ברוחב מבינתו והראה לנו