שמחה לאיש רכא

וכו'. ועוד כתב לעיל מזה וז"ל ואנחנו באי הארץ מקרוב לא נדע מה נעשה שמא תאמר שנעשה שתי שנים רצופים ותהיה השנה הראשונה לרש"י והשנה הבאה אחריה לר"ת כדי לצאת ידי שניהם כדרך שעושי' קצת ב' זוגות תפילין זוג כשיטת רש"י וזוג כשיטת ר"ת זה נקל וזה כבד וכו' ותורתינו נתיבותיה שלום ויש לנו לאחוז שיטת אחד מהם וכו' יעש"ב באורך שהאריך הרחיב ברוחב בקיאותו ועשה לוחות לפרש כי שנה אחת היא שמיעה לרש"י שלאחריה היא שנה השמיטה לר"ת: ופוק חזי להגאון הרב מהרלב"ח ז"ל בסי' קמ"ג אחר שהעמיק הרבה לברר וללבן הסברות של ר"ח ור"י והרמב"ם ז"ל עם רש"י והרא"ש ז"ל. וכתב עוד וז"ל הנצר השלישי והוא החלק האחרון בביאור האם אנו מחויבים לשמור כל שנות הספק אם לא. ואומר ששורש דין זה תלוי בידיעה אם אנו מחויבים עתה בשמיעת קרקע בארץ מן התורה או מדרבנן שאם אנו מחויבים מן התורה הנה ראוי לנו לשמור כל שנות הספק כי כבר קדם לנו ספיקא דאורייתא לחומרא אבל אם אנו מחויבים בשמיטה מדרבנן ודאי אין עלינו לשמור יותר משנה אחרי שהעיקר אצלינו ספיקא דרבנן לקולא והאמת שלא נתחייבנו בזה"ז כי אם מדרבנן וכו' וכו' וא"כ אחרי שלדעת כל הפוסקים אין שמיעה נוהגת בזה"ז כי אם מדרבנן אין עלינו לשמור כי אם שנה אחת וכו' ואפי' על שנה אחת היה אפשר לדון שאין אנו חייבים בה אם היה הספק שקול לענין דינא וכו' וכו' אע"ג דהיינו מבטלין כל תקנתא דרבנן כיון דאי אפשר כ"ש דאין אנו מבטלים אותה והרי אנו שומרים שנה אחת היא היוצאת לדעת הרמב"ם ז"ל כיון שדרכו דרך ישרה ליכא למימר מאי חזית להקל בשאר שנים יותר מבזאת השנה ודי לנו אם נשמור אותה וזה ברור עכ"ל יעש"ב: ולפלא בעיני שהרב מהרלב"ח ז"ל לא הזכיר לה' כפתור ופרח ז"ל שלדעת הרדב"ז ז"ל ח"א סי' ל' כתב שהיה תלמיד הרמב"ם ז"ל. ובס' קורא הדורות ד' כ"ב השיג עליו וכתב היה בזמן הרשב"א ז"ל. ואילו הרב מהרלב"ח ז"ל היה בזמן מהר"י בי רב ז"ל כידוע בפסק הסמיכה. והאמת כן מצאתי להרב כפתור ופרח בפ' מ"ד שהביא בשם הרשב"א דדייק על מ"ש על רב עיליש גברא רבא הוא ולא ספי איסורא לאינשי יע"ש. שוב ראיתי להמביט ת"א סי' כ"א שכשבא לירוש' ת"ו מצא ס' כו"פ ביד מהרלב"ח ז"ל נמצא שכבר ראה דבריו: באופן ששנת התרמ"ט הבע"ל שלחשבונינו היא שנת השמיטה אנו עושים עפ"י הקבלה והמנהג שנהגנו זה כמה מאות שנים שלא יכלו להכריע ראשוני' כמלאכים איזה שנה היא שנת שמיטה ותפסו סברת הרמב"ם ז"ל וסמכו עליה ואחריהם אנו נגררים לא שבאמת ידענו שהיא שנת השמיטה כמו שאנו שומרים יום שבת קדש שאין בו לא מחלוקת ולא שום ספק כי אנו שומרים יום שבת קדש בזמנו: וחזיתיה לה' המבי"ט ז"ל שם בסי' א"ך שכתב וז"ל ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיעה איזה היא ואפשר כי ע"י זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של גוי דשביעית בזה"ז דרבנן והוי ספיקא דרבנן איזה שנה היא ולקולא. אבל כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל אנו סומכים על שנה זו שהיא שנת השמיטה לשמיטת כספים ולסדר המעשרות בששת השנים לקדושת הארץ נמי סמכינן עליה והויא שנת שמיטה לשבות מעבודת הארץ ולאכול פירותיה בקדושת שביעית עכ"ל: הנה ערכתי לפניך קורא נעים שלשת הרועים הרב כפתור ופרח והרב מהרלב"ח וה' המבי"ט ז"ל כולהו תלתא סברי מרנן דשנת השמיעה הוי ספיקא וכיון דשביעית בזה"ז דרבנן הוו ספיקא דרבנן ולקולא אלא שהרב כו"פ ז"ל לא כתב הטעם דהוי ספיקא דרבנן הגם דגם הוא ז"ל כתב בפ' מ"ז כתב דשביעית בזה"ז לרבנן הוי דאורייתא ולרבי הוי דרבנן ורוב הגאונים פסקו כרבי יע"ש. מ"מ הוא כתב יותר מהכי וז"ל ולפיכך מי שנוהג כאחד מן הגדולים ואין בידינו ראי"מ כרחת אין בנו כת למונעו והאמת יעשה דרכו עכ"ל בשער נ"א יע"ש. אעפ"י שהוא לעולם היה נגרר בתר הרמב"ם ז"ל (וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' שה"ג מערכת הספרי' אות ך') אפי"ה לא החליט המאמר לנהוג כוותיה: ואתה תחזה שבסיבת ספק זה כשאנו מעשרים מן היין או מן השכר אנו נוהגים לומר ואם השנה הזאת שנת מעשר שני הרי הוא מחולל כל פרוטה כסף שבידי עם חמשו וחמש חמשו ואם השנה הזאת שנת מעשר עני הריני מפקיר כל נכסי (ואומר כן לפני ג' אנשים או לפחות לפני איש אחד) והריני זוכה בו כאחד מעניי ישראל. והשתא אחר שסמכנו על דעת חש' הרמב"ם ז"ל לא הינו צריכים לומר ואם השנה הזאת וכו' ואם השנה הזאת וכו' כמסופקים בדבר אלא ודאי דבאמת הספק במקומו עומד עד שתקנו לומר כנוסח הזה. וזה הנוסח הובא בהרדב"ז החדשות סי' תשל"א. וכן אני מעיד שכן ראיתי למורי הרב המחבר ס' בני בנימן זללה"ה שכן היה אומר בשעת הפרשת תו"מ מכל הדברים הצריכים וכמ"ש הרב הק' בשער המצות ז"ל: ואחרי אשר יסדנו ביסוד חזק כי עיקר שנת השמיטה היא בספק ומצטרף לזה כי אלו המושבות אינם קנוים לצמיתות (הנקרא מול"ק) כי אם ארץ המלך (ונקרא ער"ץ מירי) וההבדל שיש בין זה לזה שבארץ המול"ק הקונה הוא בונה וסותר מוריש ומנחיל כאדם העושה בשלו משא"כ ארץ הנקרא ער'ץ מירי אינו יכול לבנות אפי' חדר קטן בלא מאמר ממקום המלוכה וגם אי הוביר אותה ג' שנים תחזור השדה לאוצר המלך יר"ה. וגם אם ימות הקונה הארצות הללו צריך לעשות (אינטיקאל) על שם יורשיו ואם לא הניח יורשים תחזור השדה לאוצר המלך מלבד שמשלם מס בכל שנה לאוצר המלכות גם משלם אחד מעשר ממה שתוציא תבואה כל מיני תבואה ומפירות האילן: נמצא שזה השדה הקונה אותה לא יקרא בעל הקרקע כמו בשדה מול"ק אלא הרי הוא כשכיר בתוכה שהוא שוכר מן המלך ושמו שכיר ממש וכמ"ש הרב מהר"ם גאלאנטי סי' נ"ז יע"ש. ובהיות הארצות ברשות המלך יר"ה כנז"ל לפי' דעתי לא שייך למימר בזה אין קנין לגוי בא"י או יש קנין לגוי כי זה שייך באיש פרטי שקנה קרקע בזה יאמר יש קנין או אין קנין משא"כ כי הארצות הללו קנה אותם המלך בכיבוש שכבש סולטאן סאלודינו מלך מצרים מיד הרומים אשר מאותו הזמן עוד לא מלכו הנוצרים בירוש' ת"ו עי' בס' צמח דוד ולכיבוש זה שכבש המלך מי שם פה לאדם לומר אין קנין לגוי וכמ"ש התוס' בפ' הנזקין ד' ס"ב ע"א בד"ה אין עודרין וכו' דמדרבנן לגוי אסור אבל גבי מלך התירו יע"ש. דהא ודאי ופשוט דלגבי מלך אין מי יאמר שאין קנין למלך בכיבוש שכבש במלחמה והכי דייק לשון הרמב"ם בפ"א מה' תרומות: גוי שקנה הקרקע וכו' דמשמע גוי פרעי דוקא: והשתא דאתית להכי דמעיקרא נסתפקו אם המושבו' הללו הם ארץ ישראל או חו"ל. ולכשתמ"ל שהם ארץ ישראל גמור נסתפקנו בשנת השמיטה אם היא