שמחה לאיש ריח

וא"כ כמו בהקדש כיון דגמר בלבו לבד מהני ה"נ נימא גבי נזירות דגמר בלבו בלבד מהני יעושב"ב. ולפקע"ד אחרי המחי"ר מכת"ר לא זכיתי להבין ד"ק מאי קא מקשה אי כוונת קושיתו היא להיכא דאין נזיר עובר לפניו דלא יצטרך למימר אהא הא ליכא למימר דמקרא מלא דיבר הכתוב כי יפליא ומתרגמינן כי יפריש דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה וצריך שיוציא בשפתיו וכמ"ש התוס' ורש"י שם בהדיא: ואי כונתו להקשות להיכא דנזיר עובר לפניו וגמר בלבו דקרא דכי יפליא אוקמינן ליה להיכא דאין נזיר עובר לפניו דצריך שיוציא בשפתיו אבל היכא דנזיר עובר לפניו דאמאי צריך להוציא בשפתיו כיון דבדין זה נזירות הוי כהקדש ג"ז לא אפשר להקשות דהא דאמרי' בהקדש כיון דגמר בלבו בלבד מהני ה"ד בנדבה אבל בדבר שבחובה כגון חטאת ואשם צריך שיהא מתפיס ויאמר זהו לחטאתי ולאשמי. וכמ"ש רש"י שם בד' ד' ע"ב בד"ה מרבה אני וכו' אבל בדבר של נדבה כיון דגמר בלבו הוי קדוש דכתיב כל נדיב לב וא"כ מהיכא תיתי בנזירות דבגמר בלבו מהני ולדידי אנא עני ב"א צ"י. ומה גם שה' תורת נזיד כתב בהדיא דקרא דכי יפליא אתי לאפילו היכא דנזיר עובר לפניו ודו"ק: דף ד' ע"א תוס' בד"ה מיין ושכר יזיר משמע אפי' בחד הוי נזיר דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן למה לי למיכתב מיין ושכר אלא לאשמועינן דאפי' לא נדר כי אם בחד מהני דחייל הנזירות עליו ואפי' כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי עכ"ל. נ"ב נראה לפירושם דכל טעמא דרבנן הוא מיתורא דקרא כיון דהיה בכלל ויצא מן הכלל ודאי הוא דאתא לדרשה לאשמועינן דאפי' נדר בחד הוי נזיר ואם לא היה כתיב קרא קמא דמכל אשר יעשה וגו' לא היה מיותר קרא דמיין ושכר ולא היה אמרי רבנן מהאי קרא דאם נדר בחד מהני הוי נזיר כך נראה להדיא בפירושם. וקשה דא"כ מאי מקשו הש"ס אח"כ ורבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה וגו' דמאי קושיא הרי לרבנן איצטריך קרא דמכל לגלויי אקרא דמיין ושכר לאשמועינן דאפי' לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר ואי לא כתיב קרא דמכל לא הוה שמעינן האי דינא ומאי מקשו הש"ס ובשלמא לפירש"י ניחא דפי' דממשמעות דקרא דמיין ושכר נפקא להו לרבנן האי דינא אבל להתוס' קשיא ודו"ק: שם בד"ה לאסור יין מצוה כיין הרשות כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר עכ"ל נראה לפירושם דאזלי לשיטתייהו דפירשו בדבור דלעיל מיניה הבאתי לעיל. וק"ק דלקמן בד' ה' ע"א הקשו בש"ס ורב מתנה נילף מנזיר נזרו אמר לך רב מתנה ההוא לדרשא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות הרי להדיא דמתיבת יזיר נפקא להו לאסור י"מ כי"ה ולאו מיתורא דמיין ושכר וי"ל וק"ל: דף ז' ע"ב תוס' בד"ה וליהוי כל פרסה ופרסה אמתניתין פריך אי אמר מכאן וע"ס העולם וכו' ולא מצינן לפרושי להקל ולא להקשות א"כ היה לו לומר מנין סוף העולם דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמה שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום עכ"ל הצריך לנו נראה מדבריהם למעיין היטיב דאם היה אומר מנין סוף העולם לא היה מגלח עצמו כל ל' יום דהא תירצו דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה וכו' נמצא דעתה שלא פירש מגלח עצמו כל ל' יום ולפקע"ד הוא פלא דהא הרואה יראה בש"ס ד' ח' ע"ב דאפי' ר' יאודה דסבר כר' תירצו בגמ' מניין שאני ודוקא רבי הוא דס"ל דלא שנא בין אמר מנין ללא אמר מניין אבל ר' יאודה ומכ"ש הת"ק מודים דמנין שאני והיכי מתרצים התוס' תירוצה דלא כהלכתא ולדידי צ"י: דף י"א ע"א תוס' בד"ה האי ע"מ כחוץ דמי וכו' וא"ת והא המקדש את האשה ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הויא מקודשת והתנאי בעל ולא אמר כחוץ דמי ותי' וז"ל וי"ל דגבי קידושין שאני דאפי' אמר בפי' חוץ משאר לא מהניא ליה דיבוריה דאין קידושין לחצאין ואי אמר הרי את מקו' מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר וחייב בכולן אבל גבי נזיר ילפינן לעיל מקראי דצריך שיזיר מכולן דאם נדר באחד מהם לא הוי נזיר עכ"ל התוס' עי"ש. ולכאורה דברי התוס' עצמם תמוהים כמו שיראה הרואה לה' מגילת ספר שחמה על דבריהם דמאחר דלס' ר' שמעון קימינן וס"ל דאין נזירות לחצאין וא"כ היינו קידושין דליתנהו לחצאין ומה חילקו נזירות לקידושין יעוש"ב שהניחם בצ"ע. ולפי חומר הנושא נר' לפקע"ד לפרש כוונתם דהחילוק שיש בין נזירות הוא דאצטריך קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין למעוטי דאם נדר בחד מנהון לא הוי נזיר לא כן בקידושין בלתי קרא ושום מיעוטא הדין דין אמת דמקודשת זה נלע"ד נכון ודו"ק: אך את זה חזות קשה לי בדברי התוס' הנז' דהם הפך סוגייא ערוכה דגיטין ד' פ"ב ע"ב והוא דבעי ר' אבא בקידושין היאך תבעי לר"א תבעי לרבנן וכו' לבתר דבעי הדר פשטא אמר קרא ויצאה והיתה יעוש"ב ופירש"י בד"ה בקידושין היאך שקדשה לאסרה לכל העולם חוץ מפלוני יעש"ב הרי להדיא דאיבעיא ליה לר' אבא אי הוו קידושין או לא ואע"ג דאין קידושין לחצאין מספקא היכא דאמר חוץ אי הוו קידושין או לא ומאי שנא דמקדש ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות או באומר חוץ משאר דאמרינן דמקודשת והתנאי בטל ולדידי צ"ע: עיין ברש"י דחולין ד' ז"ך ע"א בד"ה דלא לשוויה גיסטרא שכתב דהתזת הראש בבת אחת הוי גיסטרא יע"ש. נ"ב דק' לענ"ד מההיא דאיתא בסנהדרין ד' נ"ב ע"ב מצות הנהרגין דמתיז את ראשו בסייף והק' בגמ' ולימא דעביד ליה גיסטרא ומשני ואהבת לריעך כמוך ברור לו מיתה יפה יע"ש. ואם איתא דהתזת הראש קרוי גיסטרא מאי מקשה בגמ' ואימא דעביד ליה גיסטרא כיון דהתזת הראש נמי הוי גיסטרא אלא ודאי דפי' גיסטרא אינו התזת הראש כמ"ש רש"י ז"ל וצ"י: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם