שמחה לאיש רטז

ז"ל תי' לקו' זאת דהתוס' מיירי כשעמד בדין וכו' יע"ש ולא ידעתי היכי ניחא ליה מאחר דהזיק איירי כשלא עמד בדין ונודר ומעריך מיירי כשעמד בדין אתמהה. ותו ק' לשון התוס' שכתבו שמא יחול מיד ולא כתבו בפשי' הנודר ומעריך חל מיד. ותו ק' מ"ש אח"ך אבל גובה מן היורשים ובשלמא לנ"א דגריס ולהכי גובה וכו' ניחא משא"כ לשון אבל אינו מתיישב וה' ברכת הזבח כ' דצ"ל אבל גובה מן היורשים ולא ידענו פי'. ואולם לפקע"ד אמינא והוא דכשנעמיק בכוונת הש"ס דאמרו בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא לא פליגי דנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק וכו' והשתא ניחזי אנן לד' ר' יוסי דאם הזיק חייב אפי' כשלא עמד בדין שכן הוא מסקנת הש"ס וטעמו משום מלוה הכתו' בתורה ככתובה בשטר דמייא וא"כ מוכרח דגם בנודר ומעריך הכי ס"ל דאף בלא עמד בדין אם נדר והעריך את אחרים דגובה מן היורשים וא"כ רבנן דלא ס"ל מלוה הכתו' בתורה ככתו' בשטר דמיא מוכרח דפליגי על ר' יוסי ואיך קאמר הש"ס בנודר ומעריך כ"ע מודו ול"פ הרי בהכרח לו' דפליגי כיון דטעם אחד להם זהו קו' התוס' שהק' אמאי ל"פ באם נדר והעריך ולזה תירצו דבנודר ומעריך כיון שלא יש שום מעשה בנופו של נודר ומעריך רק עיקר העמדה והערכה הוא לנערך ולנידר שצריך אומדנא וא"כ יש פעמים אף שהוא יוצא ליהרג אפשר דיש שהות להעמידו בדין לנערך ולאומדו לנידר ונמצא חל מיד וחייבי' היורשי' לשלם ואמטו"ל ל"פ רבנן על ר' יוסי בזה יען שפעמים חל מיד והוי כמו הקדש היכא דהועמד בדין הנערך ואמדו את הנידר משא"כ במזיק דא"א שיתחייב בלתי שיעמידוהו להמזיק בדין ויעידו עליו שהזיק ולד' ר' יוסי ס"ל דנודר ומעריך אף שלא הועמד הנערך בדין ולא אמדוהו את הנידר משום דס"ל מלוה הכתו' בתור ככתובה בשטר. ואמנם רבנן מודו לר' יוסי דנודר ומעריך עכ"פ ואם ביני ביני הועמד בדין הנערך והנידר גובה ההקדש מן היורשים ואם לא הועמד בדין פטורים היורשים וזה רמזו בלשונם הטהור דבנודר ומעריך שמא חל מיד אבל גובה מן היורשים ודייק ה' ברכת הזבח ז"ל דהגי' הנכונה היא אבל הכוונה דלפעמים גובה מן היורשים ולא גרסי' כמו הנ"א ולהכי גובה וכו' דאינו בהחלט שגובה מן היורשים אלא לפעמים והיינו אם הספיקו שעמד בדין הנערך והנידר קודם שיהרגוהו כיון דלאו בדידיה תליא מילתא שיעמוד הוא עצמו בדין כמו גבי מזיק ודו"ק. וקרוב לזה פי' דברי התוס' ז"ל הרב חק נתן ז"ל ואולם לפקע"ד דבריהם יותר מרווחים קצת בפי' התוס' ז"ל והמעיין יבחר: רש"י ד' ט"ו ע"ב בד"ה אותו לא אוכל בהאי קרא לעיל כתיב מלשני בסתר רעהו עכ"ל. והדבר ק' דכל לשון זה הוא מיותר שהרי בש"ס הביאו קרא כדכתיב מלשני בסתר רעהו וגו' אותו לא אוכל אל תיקרי אותו אלא אתו לא אוכל יע"ש וא"כ מה הוסיף רש"י לאשמועינן. ואולי דנרגש דמרישיה דקרא דקאמר אותו אצמית היה יכול לאשמועינן רב חסדא דצריך שיהא נכרת בחייו שהוא לשון יצמיתם ה' אלד'ינו והרי הפסיק הכתוב על מספר לה"ר ואח"כ אמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל נמצא דדרשה זו אותו לא אוכל א"ת אותו אלא אתו שייך דוקא לגסי הרוח ולא למספר לה"ר ולזה תי' רש"י ז"ל במתק שפתיו דס"ל דמקרא נדרש לפני פניו וזה רמז לנו במה שכתב בהאי קרא לעיל כתיב וכו' הכוונה דאלפני פניו דריש תיבת אותו לא אוכל לאפוקי מאן דמתני להא דר' חסדא על גסי הרוח דס"ל מקרא נדרש לפניו דוקא ולא לפני פניו ותמיה לי דבמס' סוטה ד' ה' ע"א הביאו דרשה זו משמיה דר"ח אמר מר עוקבא על גסי הרוח ואיכא דמתני לה אמספרי לה"ר יע"ש ובמהרש"א בח"א שם אסיק דמאן דדריש לה אלשון הרע ס"ל דקאי אותו לא אוכל גם על גבה עינים שהוא גסי הרוח יע"ש. והשתא הדבר קשה לשמוע אי ס"ל לר"ח דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ניחא דקאי אותו לא אוכל על גסי הרוח ועל לה"ר אבל אי ס"ל מקרא נדרש לפניו דקאי על גסי הרוח כמ"ש בסוטה שם א"כ היכי מצי למתני דקאי גם על מספרי לה"ר דהוי לפני פניו. ועי' במס' שבת ד' ל"ב ע"ב דמאן דס"ל מקרא נדרש לפניו הוא בדוקא ולא לפני פניו ודו"ק: רש"י ד' ט"ז ע"א אמאי דהק' בש"ס קשיא לשון הרע אלה"ר פי' רש"י ז"ל קשיא לה"ר דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין עכ"ל. נ"ב הי"ל למימר דקשה נמי דלעיל קתני דמעיל מכפר על לה"ר יען הוא דבר שבקול והכא תני דקטורת מכפרת משום דהוי דבר שבחשאי וי"ל: תוס' ד' י"ט ע"א בד"ה הוא דאמר כר"ע וכו' תימא ברייתא מאן תניא לא ר"ע ולא רבנן וכו' אבל היכא שהיתור צריך לעולם מודו רבנן דמהני וא"כ ברייתא כמאן תרמיה עכ"ל יעש"ב. נ"ב מצינן למימר דהברייתא אתיא כרבנן דר"ש דס"ל דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש כדאיתא לעיל ד' י"ד ע"א ובבא בתרא ד' ע"א ואף אם אמר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכסף וזו ואצ"ל זו קתני ודו"ק: תוס' ד' כ"ג ע"א בד"ה דחזקה אין אדם חוטא וכו' וכיון דלא חיישינן שעשה קנונייא להודות כמה חייב כמו כן אין לחוש כאן שמגרש את אשתו ולחזור ולישאנה שאין סברא שיעשה קנונייא על ההקדש גבי גירושין יותר מש"מ עכ"ל. נ"ב הרב צאן קדשים וה' חק נתן ז"ל פי' דכוונת התוס' דמגרשה כשהוא שכיב מרע יעש"ב אך לא אדע שכול אמאי אין סברא שיעשה קנוניא מאחר שאם יהיה בריא מחולייו ויחזור וישאנה הריוח לעצמו משא"כ כשהודה שחייב לאחרים שאינו מגיע לו התועלת כיון דנקיט בידיה שטר מקויים בב"ד ודו"ק: תוס' בדבור דלעיל מיניה בד"ה אלא הא דא"ר הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' כתבו בסוף הדבור וז"ל וי"ל דקנונייא זוטרתי כגון ליפטר עצמו משבועתו בריא עושה קנוניא להקדש וכו' יע"ש. נ"ב לא אדע שכול מה שבועה רוצה להפטר עצמו הלא השבועה היא לחבירו דהוא ב"ח בשטרו בידו לתבוע המנה וחייב לישבע כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ומה שייך שבועה לגבי דידיה והוא תימה ודו"ק: תוס' ד' כ"ד ע"א בד"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' בסוף הדבור כתבו בע"כ וז"ל וי"ל דהכא פי' דאע"ג דאין השנה מתחיל אלא בראש השנה מ"מ יובל אינו מתחיל עד יום הכפורים בין לאחר יובל זה עד אחר ראש השנה של סוף שנת היובל ששנת היובל מאריך עד יום הכפורים עכ"ל כצ"ל וצריך למחוק תיבת לא נאמר וגם צריך להוסיף תיבת עד אחר ראש השנה כנ"ל ודו"ק: רש"י בד' כ"ד ע"ב בד"ה עולה לכאן ולכאן וכו' כתב וז"ל דעכו"ם הפודה שדה אחוזה וכו' נ"ב צ"ל דנכרי הפודה שדה אחוזה וכו' וכוונתו איש נכרי שאינו בעל השדה דבעל השדה צריך להוסיף חומש' וגם זה הוא דוחק לע"ד ויותר טוב להגיה דזר שפודה שדה אחוזה וכו' ודו"ק: