שמחה לאיש רטו

חי' על מס' ערכין. תוס' ד' ג' בד"ה והצרוע בסוף הדבור וז"ל וקשה הו"ל לרבויי אשה מאדם ואיש למעוטי קטן מפריעה ופרימה והצרוע לרבות קטן לטומאה וי"ל דמסתברא למעוטי פריעה ופרימה מאשה גנאי הוא זה עכ"ל. נ"ב לפקע"ד לא אדע שכול הלא אף אי מרבינן אשה מוהצרוע כדאיתא בש"ס וגם קטן לטומאה מרבינן מאדם השתא שפיר קושיתם דבמקום שמיפע אשה מפריעה ופרימה נימא דממעטי' קטן מתיבת איש ולא קטן שאינו פורע ופורם ולמה להו להתוס' ז"ל להפוך הילפותא דרבוי אשה מאדם ורבוי קטן מוהצרוע ודו"ק: תוס' ד' ג' ע"ב בד"ה לאתויי עבד שברח וכו' א"נ ס"ד דרישא כגון שהרב הולך תדיר לא"י בלא"ה עכ"ל. נ"ב לפקע"ד ק"ק דאם יש חילוק בין היכא שהרב הולך תדיר לא"י להיכא שאינו הולך וכוונתם דלמאן דתני עבדים בהדיא הו"א דדוקא אם הולך הרב תדיר לא"י כפינן אותו להעלותו להעבד ולמוכרו בא"י אבל אם אינו הולך תדיר הרב אפשר דלא היה מן הדין היכא שברח העבד להניחו שם אלא יכוף אותו להחזירו לחו"ל. וא"כ הי"ל להש"ס לתרץ ואין הכל מוצי' לאתויי עבד שרבו אינו הולך תדיר לא"י שכופי' את רבו לעלות ולמוכרו לא"י ולמ"ל לאוקמי בעבד שברח וכו' ודו"ק: תוס' ד' ד' ע"ב בד"ה והא פרה וחמור דליתנהו בערכין ואינו נדון בכבודו וכ"ש כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכולה עכ"ל. נ"ב דברי התוס' הללו אין להם ביאור כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים להרב בה"ז וה' צא"ק וה' חק נתן וה' יקר הערך ז"ל שהגיהו בדברי התוס' והפכו הנוסחא כל אחד לפי סברתו יעש"ב. ואני עני ב"א נר' לפקע"ד ליישב הגירסא כמות שהיא לפנינו ולפרש דבריהם בדרך שט ממש דהנה בש"ס אמרו בתחי' דקרא והיה ערכך אתא לרבות טומטום ואנדוגוניס לדמים והקשו בש"ס למ"ל קרא לו יהי אלא דמי דיקלא וכו' ולזה תי' רבא דאתא קרא לומר שנדון בכבודו ופי' דבריו דאצטריך קרא לרבות טומטום ואנדרוגינוס שנידון בכבודו דסד"א נדר בערכך נפשות כתי' וכגי' רש"י ז"ל שפי' דגבי ערכין דאיכא נפשות נידון בכבודו משא"כ גבי דמים דאינו נדון בכבודו וע"ז מקשה אביי הלא פרה וחמור דליתנהו בערכין ואינו נדון בכבודו נמצא דנפשות דכתי' גבי ערכין הוא בדוקא דכל שישנו בערכין נדון בכבודו וא"כ ה"ה גבי טומטום ואנדרוגינוס דליתנהו בערכין דאינו נדון בכבודו וע"ז נרגשו התוס' ז"ל דמאי קא מקשה אביי מאחר דתניא בתוספתא דהאומר ראש תמור הקדש הוא והקדש שותפין בו וכן גבי עבד. ודוקא גבי פרה כדאמר רב פפא דהא מזדבן רישא דתורא וכו' וא"כ נימא דקרא דוהיה ערכך אתא לרבות טומטום ואנדרוגינוס ותו ליכא להקשות לו יהי אלא דיקלא דשאני טומטום דאם אמר דמי ראשו עלי הקדיש חציו כמו גבי עבד וחמור אבל כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכוליה מנ"ל לזה תי' בתוס' דעיקר קו' אביי עתה היא באופן זה דכיון דמצינו בתוספתא במקדיש ראשו לבד הוא והקדש שותפים בו מינה ילפינן במכ"ש דאם הקדיש הגוף לבד דפשטה קדושה בכוליה ולמ"ל קרא והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס הלא מתוספתא נפקא דפשי' ליה באומר ראש חמור הקדש דהקדיש חציו מכ"ש כשאמר דמי גוף טומטום זה עלי דפשטה קדושה בכוליה לדמים ולמ"ל קרא לרבות זה נלע"ד כוונת התוספות ז"ל בפשיטות ודו"ק והבן: תוס' ד' ה' ע"א בד"ה דמי ראשי לגבי מזבח וז"ל צ"ע אמאי לא נקט ערך ראשי לגבי מזבח כמו בבעיא דבסמוך עכ"ל. נ"ב אנא עני ב"א לא ידעתי לפרש כוונת קושיתם דהא לעיל פירש"י ותוס' בד"ה הא לא קשיא וכו' דכי כחי' נפשות גבי ערכין כתי' דקודשי בד"ה נינהו וכו' א"כ איך אפשר דמבע"ל לרבה ערך ראשי לגבי מזבח וכו' דהרי אף שהזכיר לגבי מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו מ"מ כיון שהזכיר ערך ובערכין כבר כתוב נפשות פשיטא דנדון בכבודו דגזרת הכתוב היא דבערכין דנדון בכבודו משא"כ גבי דמים דלא גלי קרא ונשאר הדבר בספק אי נימא כיון דלא אשכחן גבי נדד דאינו נדון בכבודו ה"נ נימא הכי או דילמא כיון דלא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו ה"נ נימא הכי. אבל הבעיא דלקמן מוכרח רבא לאוקמי הבעיא בערכין דאית בהו השג יד ולגבי מזבח ליכא השג יד ודו"ק היטיב וכמו שפי' הבעיא בדרך את"ל הרב חק נתן ז"ל יע"ש: תוס' ד' ו' ע"א בר"ה הני חדא וכו' והא דלא מוקי לה כתנאי דר' יאודה ור"מ וכגון דליכא רפיון ידים כגון מן המלך דא"כ לא הול"ל מקבלין ואינם מקבלין אלא קדושה ואינה קדושה מבעי לוה עכ"ל. נ"ב לא זכיתי להבין דבריהם דהיכי הוה מתוקמא כר"מ דהא לד"מ אין חילוק בין היכא דאיכא רפיון ידים להיכא דליכא דלדידיה אין מקבלין כלל מן הגויים ואליבא דר' יאודה הכי תי' בש"ס הא בתחי' דאיכא למיחש לרפיון ידים אין מקבלין ובסוף דבר שאינו מסוים או שהוא מן המלך דלא הדרא מלכותא מקבלין וא"כ מאי חדית לן התוס' ז"ל ואם כוונת קו' דאמאי לא משני בש"ס הא ר"מ הא ר' יאודה הא כבר הקשו קו' זאת לעיל בד"ה תני חדא ומריהטא דלישנייהו משמע דהיא קוש' אחריתי ואינה הקו' שהק' לעיל: ואולם בהכרח לו' דכו' קושייתם היא דאזלי לשיטתם דלעיל ד' ה' ע"ב בד"ה אלא מעתה דאסיקו וז"ל וטוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו וכוונתם דלר"מ דוקא בערכין דמיעט קרא בני ישר' ולא גויים אין מערכין אבל נודרין ומקדישין לבד"ה היכא דליכא רפיון ידים. ול"פ ר"מ ור"י רק בערכין ואם זו כוונת דבריהם שפיר הק' כאן אמאי לא מוקי לה כתנאי דר"מ ור"י דשניהם מודים היכא דליכא רפיון ידים דמקבלין ומן המלך וכו': אלא דלפי"ז ליכא ריח קו' מה שהק' בד"ה דלעיל תני חדא וכו' וז"ל וא"ת ולישני הא ר"מ והא ר"י וכו' דזה סותר מ"ש לעיל דרבא הדר ביה למסקנא זו וכו'. וקו' זאת כבר ראיתי להרב חק נתן שהק' כן ותי' יע"ש ועי' לה' יקר הערך מה שפי' בכוונת התוס' דלעיל בד"ה אלא מעתה וכו' דלפקע"ד כל בניינו נהרס במ"ש התוס' ז"ל בד"ה תני חדא וכו' הדבור השני דעליו קיימין וכמו שיר' המעש"ב ודו"ת: תוס' ד' ו' ע"ב בד"ה כי פליגי באם הזיק וכו' אבל יש להק' אמאי לא פליגי באם נדר והעריך וי"ל דנקט הזיק משום דקתני חייב בתשלומין אהיזק משמע דאהזיק לחודיה פליגי ובנודר ומעריך שמא יחול מיד אבל גובה מן היורשים עכ"ל. נ"ב עיין לה' ברכת הזבח דכתב דצ"ל אבל גובה מן היורשים. ועי' לה' שע"ה בה' מו"ל פ' י"ט סוף ד' ה' דהק' להתו' שדבריהם הם הפך סוגיא דלקמן ד' ך' ע"א דאמרו בש"ס דאם אמר ערכי עלי ומת אינו גובה מן היורשים אלא כשעמד בדין והיכי פסקו התוס' דחל מיד יע"ש וה' יקר הערך