שמחה לאיש ריג

והא אמרי' לעיל דאפושי בהלוכה שפיר דמי כשיעשה דרך שינוי וי"ל דהא מפיש בהלוכה ושינוי נמי ליכא דבחול נמי עבדי הכי עכ"ל. נ"ב לא ידעתי להבין תירוצם דהנה בגמ' אמרו היכי ליעבידו הני נשי שינוי אי דמלייא בחצבא רבא ותמלי בחצבא זוטא הכוונה שרגילים לעולם למלאת בחול בחצבא רבא ויעשו בשינוי שלא ימלאו רק בחצבא זוטא הא מפשה בהלוכה. וע"ז הקשו קושייתם דאע"ג דמפשי בהלוכה כיון שהוא ע"י שינוי שפיר דמי וא"כ איך יתורץ קושייתם באמרם דבחול נמי עבדינן הכי אם בחול נמי הוו עבדי הכי היכי קאמר בגמ' דיעשו שינוי אל"ו דבחול לא הוו עבדי הכי וא"כ נשארה קושייתם במקומה ודו"ק: ד' ל"ו ע"ב מתני' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ע"כ. והר"ב בש"מ למס' ביצה כתב דמשנה זו איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה והיינו דלא מקשי' עלה בגמרא אלא משבותין עכ"ל. וכן כתבו התוס' בד' ל"ז ע"א בד"ה ורמינהי וכו' יעו"ש. ועי' לה' תוס' יו"ט במתני' ולהרב מחנה ראובן מה שהשיג עליו. נ"ב לעיל ד' ך' ע"ב אבא שאול פי' פלוגתייהו דב"ש וב"ה אי נדרים ונדבות קריבים ביו"ט או לא. ואח"ך איבעיא להו לדעת מאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבי' ביו"ט עבר ושחט מאי ופליגי רבה ורבא בר רב הונא ואותביה מההיא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' בשלמא לרבה ניחא אלא לרבא ב"ר הונא קשיא ותי' בע"א שאני שבות דשבת משבות דיו"ט יע"ש. והשתא ק' לפקע"ד למאי דאסיק בגמ' רב פפא דמתני' אתיא כב"ש א"כ היכי פסיק ותני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דהא ב"ש ס"ל דשאני שבות דשבת משבות דיו"ט וכמ"ש לעיל כנז' נמצא דבשבותין יש הפרש בין שבת ליו"ט ודו"ק: ד' ל"ח ע"א תוס' בד"ה ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה פי' רש"י הואיל ועיסה נפישא ותימא הא הוי דבר שיל"מ דאפי' באלף לא בעיל וי"ל דה"מ מין במינו וכו' ועוד דלא דמי לשאר איסורין דהדבר תלוי בטעם אבל הכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עלויה ולא שם בעלת המים והמלח ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא ולא בטל בשאר איסורין ור' אבא מהדר להו וכו' יע"ש. נ"ב עי' לה' מחנה ראובן וה' יגל יעקב שהקשו שקושית התוס' הנז' הוא תירוצו של רב אשי לקמן שם בגמ' סוף ע"ב יע"ש. ואני עני הנני מוסיף כי לא זכיתי להבין ד"ק גם מ"ש בתירוץ שני במ"ש ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא ולא בטל כשאר איסורין וכו' דאם זו היא כוונת המקשן דלא דמי לשאר איסורין דהדבר תלוי בטעם וכו' וא"כ מאי מתרץ רבא לקמן תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ולא ידע דין זה המקשה ועכ"ז פריך ולבטיל וכו' ומאי חדית ליה רבא גם יש לעמוד בדברי התוס' שבד' ל"ט ע"א בד"ה משום דהו"ל דבר שיל"מ דדבריהם סתראי נינהו וק' לזווגם ודו"ק: ד' ל"ט ע"א גמ' רב אשי אמר משום דהוי דבר שיל"מ וכו'. נ"ב עי' לעיל ד' ד' ע"ב אמ"ר מתנה עצים שנשרו מן הדקל וכו' והק' בש"ס ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ותי' ה"מ היכא דאיתא לאיסורא עיניה הכא מקלא קלי איסורא עכ"ל. והשתא ק' מאי קא מתרץ ר' אשי מאחר דהמים והמלח ליתנהו בעינייהו דכבר נבלעו בפת וי"ל ודו"ק: חי' על מס' הוריות. ד' ב' ע"א למה לי למתני כל הני בשלמא רישא לא זו אף זו קתני אלא סיפא דלחיובא איפכא מבעי ליה זו ואצ"ל זו קתני ע"כ. נ"ב הרב שער יוסף ז"ל בשיטתו הקשה דהלשון דחוק, דהתחיל להקשות למה לי למתני כל הני וסיים איפכא. הו"ל למיתני. והביא משם הרב באר שבע שפי' כוונת הקו' לפי רוחב גאונו והוא ז"ל פירש לפי רוב חכמתו. ואני עני ב"א נלע"ד בדרך פשט דהש"ס מק' ב' קושיות קושיא הראשונה והיא חזקה למה לי למתני כל הני כיון דלחיובא הוה סגי בחדא אי הוה תני שלא עשו ועשה היה די וכ"ש השאר וכמו שפי' רש"י ז"ל ועוד הק' קו' אחרת איפכא מיבעי ליה למיתני כמו רישא דתני ויותר מחויב ברישא הכי הו"ל למיתני לחיובא. ומשני הש"ס הא לא קשיא זו ואצ"ל זו קתני. שם ע"ב תרתי למה לי נ"ב בפי' קושיא זאת הביא הרב שער יוסף ז"ל דיש שפירשו תלמיד וראוי להוראה למה לי וה' ב"ש ז"ל השיב עליהם כמה קו' וגם הוא ז"ל הוסיף נופך להק' על פי' זה. ושוב הביא פי' ה' ב"ש ז"ל דעיקר קושיית הש"ס היא תרתי דהיינו ידע אחד מהן שטעו ותלמיד ראוי להוראה למה לי וכו' יע"ש. והאמת דזהו הפי' היותר מוסבר בכונת קו' הש"ס ותי' כמו שיראה המבין היטב. אך בזאת הא קשיא לענ"ד אמאי לא תי' בש"ס לא זו אף זו קתני דהיינו לא מבעיא ידע אחד מהם שטעו אלא אף אם תלמיד ראוי להוראה ידע שטעו והלך ועשה וכו' וכאשר למעלה תי' הש"ס דרישא לא זו אף זו קתני וסיפא זו ואצ"ל זו קתני. והשתא דאתית להכי היל"ל להש"ס דגם מציעתא דומיא דרישא דלא זו אף זו קתני גם מציעתא דידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה הוי לא זו אף זו. ובאמת לא מצאתי מענה לקו' זאת והיא חזקה בעיני. ואולי יען בעי לאוקמי הש"ס דתלמיד ראוי להוראה הוי כגון שמעון ן' עזאי ושמעון ב"ז לקמן ואמטו"ל לא משני דלא זו אף זו קתני דהרי שמעון ן' עזאי ושמעון ב"ז היו אנשים גדולים אלא שלא היו זקנים כמו הדיינים מדמקשה בש"ס כי האי גוונא מזיד הוא מוכח שהיו כמו הדיינים ואיך יאמר לא זו אף זו בין הדיינים ובין שמעון ן' עזאי דכולהו כי הדדי נינהו ודו"ק: ד' ג' ע"ב רש"י בד"ה או לא בעינן הורו ב"ד דהורו להם מעיקרא דתהוי להו ידיעה כלומר לא בעינן דתהוי להו ידיעה לב"ד קמא ומצטרפי עכ"ל. נ"ב דברי רש"י לא אדע שכול מאי כונתו דהנה הש"ס איבעיא להו הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר וחזרו והורו ועשו מיעוט אחר אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי [ופירושו כי הצבור הא קאי ומצטרפי] או דילמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן [פי' כיון דהב"ד שהורו מתו ולא הספיקו לידע שטעו בעינן ידיעה דההוא שהורו וליכא] וא"כ איך יבואו דברי רש"י שכתב או לא בעינן וכו' דמורה מתוך לשונו הצד הראשון של הבעיא היינו צבור הא קאי ולא מצטרפי וזה הפירוש אי אפשר לפרש בשום אופן שהרי כך היא בעית הש"ס אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו והכוונה דכיון שאינם בעולם מי יביא קרבנם כי היכי דנימא דמצטרפי או לא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי הכוונה ומצטרפי והצד הב' הוא דלא מצטרפי דבעינן ידיעה דההוא ב"ד שהורו וכבר מהו זהו פשיטות כוונת הבעיא