שמחה לאיש ריב

ואני אנא עני ב"א בתר דלחיכנא עפרא דתחות רגליי אמינא דלא שלטה עינו ז"ל דהנ"א דבריו שכתב הם לקוחים משא"ז ז"ל וכנר' דלא ראה דברי הא"ז במקומה דהרואה יראה בדברי רש"י ז"ל הם המה מועתקים ממש מדברי הא"ז כדמותם כצלמם בלתי שום תוספת ומגרעת כלל דבתחילה כתב בה' יו"ט בפ' אין, צדין סי' שנ"ב וז"ל השתא דאתית להכי חיה אחיה ל קשייא דתוקמא כתנאי וכו' ורשב"ג אף בביבר קטן פליג שאם צ"ל הבא מצודה אסור א"נ לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי היכי דמי ביבר קטן דב אשי אמר כל היכא דכי רהיט אבתריה ומטי ליה בחד שיחייא וכו' וא"נ כל היכא דאית ליה עוקצי וכו' א"נ כל היכא דנפלי טולי דכותלי וכו'. ושוב כתב וז"ל רשב"ג אומר. לא כל הביברין שרן וכו' אמר"י אמר שמואל הלכה כרשב"ג אמ"ל אביי הלכה מכלל דפליגי וכו'. ושוב כתב היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר"י אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו כלומר שצריך לבקש תחבולות לתופסו והיינו נמי שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא עכ"ל הצריך כעת. אמור מעתה מה מצא הרב ח"ה בדברי רש"י ז"ל יותר מדברי הא"ז ז"ל לומר דספוקי מספקא ליה אי אודי ליה רב יוסף לאביי הלא מכוונים ממש דברי רש"י ז"ל כדברי הא"ז ז"ל בלתי שום שינוי כלל. אלא דהרב א"ז ז"ל סיים בדבריו וז"ל ולאביי רשב"ג אחא לפרושי מילתא דת"ק דאם צריך תחבולות כדי לתופסו אסור עכ"ל הא"ז ז"ל. ומסיום דבריו הללו דן הרב הג"א ז"ל דס"ל להרב א"ז ז"ל דרב יוסף פליג אדרב אשי וס"ל דאפי' ביבר קטן אם צריך תחבולות היאך לתפסו אסור והוא מדקאמר ולאביי רשב"ג אתא לפרושי מילתא דת"ק מכלל דעד עתה דמיירי בס' רב יוסף מוכרח דס"ל דפליג אדאביי וס"ל דכל שצ"ל הבא מצודה דהיינו שצריך תחבולות לתופסו היינו שיעורא דביבר גדול אעפ"י שהביבר הוא קטן דמטי ליה בחד שיחייא או דלית ליה עוקצי וכיוצא אפי"ה הוי ביבר גדול ופליג רשב"ג את"ק ולא חש להשיב לאביי ומ"ש הא"ז ז"ל ורב אשי שערינהו בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא אין הכוונה דשניהם לשיעור אחד נתכוונו חלילה דאי הכי לא פליג עליה אביי מאחר דלרב אשי מוקי בעד ת"ק דביבר גדול היינו דלא מטי ליה בחד שיחייא וכו' או עוקצי וכו' או כותלי וכו' ורב יוסף פי' בעד רשב"ג דשיעור זה היינו שצ"ל הבא מצודה והיינו שצריך תחבולות וכו' וא"כ היכי כתב אח"ך הא"ז ז"ל ולאביי רשב"ג אתא לפרושי וכו' הלא בהכי קיימינן דלא פליג רשב"ג ות"ק ומדנקט הא"ז ולאביי וכו' מוכר דס"ל דפליגי רב יוסף ואביי אי פליגי רשב"ג ות"ק או לא ופלוגתייהו בשיעורא דביבר וכמובן: ואחר כל הדברים האלו לא מצאתי ידי ורגלי לפרש בעד רש"י במ"ש בד"ה הבא מצודה וז"ל כלומר שצריך לבקש תחבולות לתופסו והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שיערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעור עכ"ל. הבט נא קורא נעים איך רש"י ז"ל מכוונים דבריו. כדברי הא"ז ז"ל ממש והיכן מצא בדברי רש"י ז"ל שכתב דרב אשי ורב יוסף אמרו חד שיעורא באמת אתמהה אם לא שנאמר דלא ראה דברי הא"ז ז"ל בשרשם וסמך על מה שראה בדברי הנ"א ז"ל ודו"ק: ואחרי הגלות לנו דברי הא"ז ז"ל ועינינו הרואות בדבריו ז"ל הם המה דברי רש"י ז"ל בלתי מגרעת ובהכרח דרב יוסף פליג אדאביי וככל האמו"ל אין מקום לתמיהת התוס' ז"ל כאן במס' ביצה בד' הנז' בד"ה כל שאמר הבא מצודה וכו' שהק' על הש"ס וז"ל וא"ת והרי אמרינן לעיל שיעור אחר. ושוב הק' על רש"י ז"ל ופי' הקו' דאידי ואידי חד שיעורא הוא ודוחק הוא דא"כ אמאי מפרש פעם אחרת והלא וכו'. וכן נמי דומה בדומה הק' בש"ס דשבת ד' ק"ו ע"ב על מ"ש בש"ס היכי דמי מחוסר צידה דמאי קו' מאחר שכבר פי' רב אשי לעיל היכי דמי ביבר גדול וכו' יע"ש. ואחר האמת דליכא שום קו' לא על הש"ס ולא. על רש"י ז"ל דיש לתרץ ולומר דרב יוסף פליג אדאביי וכמ"ש הנ"א ז"ל והא"ז ז"ל ואתא רב יוסף לאשמועינן דאפי' בביבר קטן שפירש רב אשי אם צ"ל הבא מצודה ונצודנו דהיינו שצריך תחבולות לתופסו אף דהוי ביבר קטן אסור ולזה הוכרח לאשמועינן שיעורא אחרינא ועי' להרא"ה ז"ל בשיטתו לביצה בס' מראה האופנים כתב דמ"ש בש"ס היכי דמי מחוסר צידה אינם מדברי הש"ס פי אם רב יוסף הוא דקאמר היכי דמי מחוסר צידה והביא ראיה ממ"ש בפ' אלו מציאות מצא פירות מפוזרים וכו' יעי"ש. ועיין לה' מהר"ם ז"ל בחידושיו לביצה גם הוא ז"ל נתקשה בדברי רש"י ז"ל ודו"ק: ד' כ"ה ע"א איתא בגמ' אמ"ר בר חמא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן לימדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הניתוח מאי קמ"ל אי לימא לאפוקי מדרב הונא וכו' וכו' אלא רמי ב"ח אורח ארעא קמ"ל וכו' יעי"ש. ופי' רש"י ז"ל בד"ה מאי קמל"ן דרך ארץ או איסור ולמימר דאסור לאכול ממנה וכו' וכתב מהר"ם ז"ל בשי' לביצה על פירש"י ז"ל הנז' וז"ל לא ידענא למאי נקט רש"י השתא טעמא דדרך ארץ דהא לפי משמעות סוגיית הגמ' משמע דהשתא ס"ד דאיסור יש בדבר וכו' עד לבסוף דמסיק רמי ב"ח אורח ארעא וכו' עכ"ל יעש"ב. נ"ב לפקע"ד המעט הוא דהוכרח רש"י ז"ל למינקט השתא טעמא דדרך ארץ יען כי רמי ב"ח הכי אמר מר הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן לימדה תורה דרך ארץ וכו' נמצא דבפירושא אתמר שלמדנו דרך ארץ מקדשי גבוה וא"כ כשמקשה בגמ' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי וכו' נרגש דש"י ז"ל דמאי מק' מאי קמ"ל הרי פירש דבריו לימדה תורה ד"א וכו' ולזה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דקושיית הש"ס היא בזה האופן אם עיקרו של רמי ב"ח לא בא אלא ללמד דרך ארץ או כל עיקרו בא לאשמועינן איסורא לאפוקי מדרב הונא וכו'. הראת לדעת דרש"י ז"ל הוכרח למינקט טעמא דדרך ארץ מפני ההרגש העצום שנרגש כנז' ודו"ק: ד' כ"ט ע"ב תוס' בד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה פירש"י קב או קביים הק' דפשיטא דאסור וכו' לכן נר' כר"ח דגריס סכום מנין וכו' יע"ש. נ"ב לא אדע שכול מאי קא קשייא להו על רש"י ז"ל דהלא רש"י ז"ל פי' כדרכו שמדה הוא קב ומקח הוא דמים ואפשר היה להם גירסא אחרת בדברי רש"י ז"ל בפי' סכום מקח ועכ"ז לא מצאתי ידי ורגלי להבין קושיתם על רש"י ז"ל דלפענ"ד גם בדברי רש"י ז"ל יכולים אנו להעמיס פי' ר"ח ז"ל דלדעת ת"ק שאסור לומר סכום מדה הכוונה תן לי קב וכבר נחת לי עוד קביים הרי שלשה וזה פי' סכום מדה ולדעת רשב"א דזה מותר רק שלא יאמר לו תן לי בדינר אגוזים ועוד שני דינרים שיש לך עלי הרי ג' דזה הוי מקח להזכיר סכום כו"ך ודו"ק: ד' ל' ע"א תוס' בד"ה דמלייא בחצבה וכו' וא"ת ומאי פריך והא מפשא מהלכה