שמחה לאיש ריא

בין היכא דאית ליה פירי אחריני או לא ונדחק לתרץ דהש"ס סמיך אתי' בתרא א"נ אפשר בשאלה דזה הוי תי' גם לפשיטותא קמא דכיון דאפשר בשאלה כלים מחבירו או פירות מחבירו אמטו"ל במזיד לא יאכל וזהו דעת הר"מ ז"ל דסתם ולא חילק בין היכא דאית ליה פירי אחריני להיכא דלית ליה יעש"ב. ועי' לה' קמ"ר ח"א בה' שבת ד' י"ד ע"ד שהק' עליו דסוף סוף אם לית ליה לחבירו פירות להשאילו וכן כלים או שלא רצה להשאילו הא ודאי דשרי וחזרה הקו' לדוכתא דהי"ל להר"מ ז"ל לפרש ולחלק יע"ש: אמור מעתה אפשר דדעת הר"מ ז"ל דכל הני שנויי דדחו בגמרא הם דחייה בעלמא דלא כהלכתא אבל האמת דיש לחלק בין שבות דשבת לשבות. דיו"ט כמ"ש בש"ס הכא ואמטו"ל ביו"ט פסק בעבר ואפה אפי' במזיד אין אוסרים עליו ובשבת פסק במזיד לא יאכל בין היכא דאית ליה פירי אחריני ומאני אחריני ובין היכא דלית ליה דבשבות דשבת החמירו כנלע"ד לתרץ בעד הר"מ ז"ל. ועיין לה' שרשי הים ח"א ד' ק"ך ע"א ועיין בס' יגל יעקב בסוגיא זו דביצה ד' י"ז ועי' לה' מהריק"ש ז"ל בשטתו למס' ביצה ד' י"ז מה שפירש דדעתו של הפושט הבעיא מההיא דהמעשר בשבת לפשוט בעבר ואפה דמותר יע"ש בדבריו דהם קשים להולמם לפקע"ד אם לא שנניח ט"ס בדבריו ז"ל ועי' עוד להרב מהריק"ש ז"ל שם בד' ך' בההיא דאמרו שאני שבות שבת משבות דיו"ט דק"ק דזה מילתא דפשי' דשבות דשבת יותר חמור משבות יו"ט ודקארי לה מאי קארי לה יע"ש דנדחק לתרץ עפ"י פירש"י ז"ל ומשם בארה: שוב ראיתי בלימודי ה' בד' ל"ב ע"א דאמרו בגמ' לר' נחמיא וכ"ת דשני ליה שבות דשבת משבות דיו"ט והא תני חדא וכו'. ואסיק בגמרא תרי תנאי אליבא דר' נחמיא ופי' רש"י ז"ל חד אמר שני ליה שבות דשבת משבות יו"ט וחד אמר דלא שני ליה יע"ש. ומעתה הדבר ק' לה' מהריק"ש ז"ל דכתב דשבות דשבת חמיר ודו"ק: ד' כ"ב ע"ב תוס' בד"ה דנפישא בלישה הקשו על פי' רש"י ז"ל דפי' טעמא דב"ה דמתירין משום דאמר רשב"א ממלאה אשה את התנור וכו' ולא נהירא חדא דא"כ הו"ל לאתויי הא דרשב"א כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי מייתינהו הכא. ותי' וז"ל לכן נר' לי דפת מרובה דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כ"כ והכי משמע מהירו' מתוך שאתה מייגעו ממנע וכו' דעת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד וכו' והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למיעבד יותר מצורך יו"ט עכ"ל. המובן מדברי התוס' ז"ל דבהא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש דפתין גריצין אעפ"י שאין בהם טורח כל כך אפי"ה אסור לאפות אפי' בכדי צרכו מטעם שמא יעשה יותר מכדי צרכו אבל רקיקין כיון שיש בהם טורח יותר אינו עושה יותר מכדי צורכו ואמטו"ל מותרין ולב"ה לא שנא ובין גריצין ובין רקיקין מותרים ואעפ"י דבפתין גריצין איכא למיחש שיעשה יותר מכדי צורכו ואם זאת היא כוונת דבריהם משמע דעיקר פלוגתייהו אי אמרי' מתוך וכו' דלב"ש לא אמרינן מתוך וכו' ואמטו"ל אסרי לאפות גריצין אלא רקיקין אעפ"י שיש בהם טורח עכ"פ אהניא שלא יעשה יותר מכדי צורכו ולב"ה כיון דס"ל דאמרינן מתוך וכדאיתא לעיל ד' י"ב מותרין בין גריצין ובין רקיקין. וק' לענ"ד דהא איפליגו בה חדא זימנא ולמה להו לאיפלוגי בכל מלאכות דיו"ט אי אמרינן מתוך או לא והיותר תימה דהתוס' ז"ל הם עצמם פי' לעיל בד' י"ב ע"א בד"ה אלא מעתה וכו' וכן בע"ב בד"ה הכא נמי וכן בכמה מקומות דאי איכא צורך יו"ט קצת שרי לב"ה מטעם מתוך וכו': וחזה הוית להר"ן ז"ל שכתב וז"ל האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מ"ט דב"ה דשרו וכי תימא מדרשב"א דאמר דהפת נאפה יפה כשהתנור מלא א"כ הו"ל לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי דאף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בפת מרובה שב"ש אוסרים לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה א"נ מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צורכו וכו' וב"ה מתירין דלא חיישי להכי עכ"ל. ולפקע"ד לא זכיתי להבין ד"ק דמאי מקשה דאי הכי מ"ט דב"ה שרו נימא דטעמייהו דב"ה דשרו הוא מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' וכמ"ש התוס' וכאמו"ל: ותו ק' לענ"ד במאי דקאמר וכי תימא מדרשב"א וכו' א"כ הו"ל לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי וכו' דנר' דנעלם מעיני דמר ז"ל מ"ש התוס' בפסחים ד' ל"ז ע"א בד"ה ובית הלל וז"ל טעמייהו דב"ה הוא כדאמרינן מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אע"פ שאינו צריך רק לככר אחד אבל למלאת התנור פעם אחרת ליכא מאן דשרי עכ"ל הרי דנקטו טעמייהו דב"ה משום דרשב"א ולא ק"ל דהו"ל לפרושי בתנור אחד דוקא דזה פשוט: והנה הרב ח"ה ז"ל בסוגיין דביצה דהכא כתב פי' דברי התוס' הנז"ל ר"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו בלבד אסור מיהו רקיקין אפי' ביותר מכדי צורכו מותר משום פת שיהא נאפה יפה לרשב"א וכן הוא לשון: הר"ן אף במה שצריך לו פליגי ב"ש וב"ה בפת מרובה עכ"ל. ואני בער לא אדע שכול איך השוה התוס' והר"ן ז"ל לפי פירושו ז"ל האמת לא נכחד דכולהו ס"ל דאף במה שצריך לו פליגי אבל לא ראי זה כראי זה דלפי המובן מדברי התוס' ז"ל דכל עיקר טעמייהו דב"ש דאין אופין פיתין גריצין הגם שאין הטורח כ"כ מ"מ חיישי שמא יאפה יותר מכדי צורכו ולפירושו ז"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו אסור וברקיקין אפילו יותר מכדי צורכו מותר משום שיהא נאפה יפה ולפי' הר"ן ז"ל אי אפשר לפרש הטעם משום שיהא נאפה יפה דא"כ הו"ל לפרושי בתנור אחד דוקא אלא העיקר שלא יאפה פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה ועוד דמתוך כך אינו אופה יותר מכדי צורכו ונמצאו דכל אחד מהם בחר לו דרך לעצמו וק' לזווגם וצ"י וק"ל: ד' כ"ד ע"א רש"י בד"ה השתא דאתית להכי דעופות אעופות לא קשו אהדדי וכו' חיה אחיה נמי לא תוקמא כתנאי וכו' רשב"ג אף בביבר קטן פליג אם צ"ל הבא מצודה ונצודנו אי נמי לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי כדלקמן עכ"ל. נ"ב עיין להרב חידושי הלכות מה שכתב על רש"י ז"ל דספוקי מספקא ליה אי רב יוסף אמר"י אמר שמואל דתני לקמן הלכה כרשב"ג אודויי חודי ליה לאביי דלא פליגי רבנן ורשב"ג או ס"ל דרשב"ג פליג אף בביבר קטן אלא דלא חש להשיב כדלקמן בפ' משילין דשתק רב ופסק הרי"ף כותיה דהא דשתק רב משום דלא חש להשיב אלא שרש"י ז"ל פי' לקמן דשיעורא דר' אשי ורב יוסף חד שיעורא היינו לפירושו השני שפירש דלאו לאפלוגי אתא רשב"ג אבל בהנ"א קיימו פי' ראשון של. רש"י דפליגי רב יוסף ואביי וס"ל לרב יוסף דפליגי רשב"ג ות"ק דנראה להם עיקר עכ"ל יעש"ב: