שמחה לאיש כא

אפילו דאיכא איסור שבות המנהג דוחה את האיסור יעש"ב: ואחר כל אלה הדברים באמת מוכרחים אנו לומר דאין נכון להתיר לשנות המנהג בשום פנים כי אם בזאת שאו'ל באחת ועלתה לו להיות להדר עזר לידי"ן הרב מ"ץ ולהסכים לסברתו שהלכה כמותו והוא דמצאתי ראיתי להרב מקור ברוך ז"ל סי' א' שנשאל במנהג שהיו נוהגים בשמחת תורה ובשבת חתונה שהיו מתאספים בבית החתן יחידי הקהל והיו אומרים כל הזמירות בבית החתן עד נשמת כל חי וביני ביני היו מתאספים היחידים והיו מוכרחים להפסיק בזמירות שאחר ברוך שאמר לו' להשמשים שיקראו לפ' ולפ' ואחר שמתאספים כלם היו מוליכים את החתן לבה"כ בפיוטי' וכך היה מנהגם. ופעם אחת נמצא שם חכם א' ורע בעיניו המנהג הזה שמפסיקים בין ב"ש לנשמת כ"ח בדברים בטלים וכיוצא ותקן להם שיאמרו בבית החתן עד ב"ש דוקא וימתינו להיחידים ויוליכו להחתן ויתחילו בביהכ"נ מב"ש וסברו וקבילו כל הקהל התקון הלזה בשמחה ואח"כ בא חכם אחד וצווח ככרוכיא שאינם רשאים לבטל המנהג שנהגו כבר בזמן הראשוני' ובפרט שאם יתאחרו יותר יתאספו אנשים יותר וברוב עם הדרת מלך והחתן דינו כמלך והשיב דיפה עשה החכם המתקן אחר שהאריך הרחיב ברוחב מבינתו ז"ל אסיק להלכה ולמעשה דמאחר שקבלו התקון הלזה ועשו כדבריו אין ראוי להחמיר עליהם שיעשו כבתחי' כיון דאיכא צד איסור בדבר יעש"ב: וא"כ אף אנן נימא הכי בנ"ד עפ"י השאלה המוצגת לפנינו דהתיקון כבר נעשה להוציא כל הס"ת בין כל הפעמים שעושים ההקפות וסברו וקבילו כל הקהל התיקון הלזה ברצונם הטוב וכונתו של המתקן היתה לכבוד התורה אינו מן הראוי לחזור ולשנות התיקון שיעשו כמנהגם הראשון אחר שכבר נעשה מעשה בהסכמת כל הקהל ואנה"נ אם היו שואלים ודורשים קודם מעשה היינו אומרים שלא לשנות מנהגם אבל אחר שכבר עשו מעשה רב שנה או שנתיים בהסכמה יש לנו להחזיק ביד המתקן והמערער עליהם מחמת המנהג לא יפה הוא עושה וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל והם דברי טעם ויפה הורה הרב מ"ץ הי"ו אף ידי תכון עמו באופן כזה זנלע"ד אי"ש עט"י ודו"ק: מעתה נסעה ונלכה אל הספק הב' שנסתפק אי שרי לקדש את האשה כשהיא לבושה בבתי ידים והדר"ג פחד יצחק הי"ו אסיק דלא אצריך למיעבד הכי וכו' וסו"ד הביא תשו' הר' כרם שלמה האס ז"ל בח' אה"ע סי' פ"ו דכתב דלא נכון לעשות כן וחיליה ממ"ש רמ"א ז"ל בה' גיטין באה"ע סי' קל"ט דצריך שינתן הגט בידה ממש והטעם משום שלא יהא דבר חוצץ בין הגט ובין ידה [והאמת שכ"כ ה' הכנה"ג בס' נתינת הגט א"ו שצריך שתסיר הטבעת מידה כדי שלא יהא דבר חוצץ וכ"כ בסד"ה של הרב בית שמואל אות ר"ך וכ"כ בסד"ה של הרב יד אהרן בדיני הנתינה אות א' וכ"כ הרב גט מקושר למהר"מ בולה ז"ל בסד"ה אחר שכתב שיצוה לאשה שתסיר הטבעת וכו' כ' והט' משום חציצה ושוב הביא דברי המרדכי פ' הזורק וכו' יע"ש] ומינה למד דגם בקידושין דינא הכי הוי משום דמקשינן הויה ליציאה והרב מ"ץ הי"ו דעתו דנכון וראוי לתת הקידושין בבתי ידים ובפרט אי איכא מעט טורח צבור שהבתי ידים אדוקים הרבה מחמת הזיעה צריך טורח להוציאן וביני בינו ימתינו הצבור עומדין וממתינין והוא נר"ו עשה מעשה שלא להוציאם שלא להטריח את הצבור והאריך למעניתו ברוחב מבינתו להתיר: ואנא דאמרי לפי דברי הרב כרם שלמה ז"ל צריך להזהיר להכלה שלא תתקשט בצמידים על זרועותיה בשעת קבלת הקידושין שהרי כתב בס' הלק"ט ז"ל בקו' לגיטין אות י"ט וז"ל יצוה להאשה שתסיר הטבעות מידה ושאר תכשיטיה שבזרועותיה בשעת קבל' הגע והרב לחם שלמה ז"ל בקו' ס' תרוכין אות ן' הביא דבריו וכתב הטעם דחיישינן שמא יפלו הצמידים ויטה כלפי ידה ויבא לידי חציצה וא"כ לפי דברי הרב כרם שלמה ז"ל דמקשינן הויה ליציאה היל"ל דין מחודש שכל העולם אפי' לעניה שבישראל מלבישין צמידין בזרועותי' בתורת שאלה בשעת הקדושין מאחר דמקשינן הויה ליצי' משא"כ האמת: ואחרי המחי"ר הראויה אליו אמינא דשגה ברואה ולא נתן אל לבו לבקש שורש ומקור דין זה דפסק רמ"א ז"ל שצריך לתת הגט בידה ממש ולא בתוך חיקה וחצירה ומלבושיה כמ"ש המרדכי פ' הזורק מהיכא נפק"ל ואף גם הוא חומרא בעלמא כמ"ש הרב מהר"ם מלובלין ז"ל סי' א' והביאו הכנה"ג בסי' קל"ט הגהב"י אות ה' מ"מ לנו לדעת על מה אדני המנהג והחומרא הטבעו כדי ללמוד ממנו לקדושין שהרי הטור ז"ל כ' בסי' קל"ח וז"ל אע"ג דכתיב ונתן בידה וכו' אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה וכו' ואיך ינהגו או יתמידו להצריך שיהיה נתינת הגט בידה ממש ולא ברשותה ולא בחצירה ולא במלבושיה נתן טעם ר' יחיאל שמא יהיו שאולים ולאו להכי אושלינהו אבו בחצירה מאי איכא למימר אם לא שיש שורש ומקור לדין זה והוא דאיתא בסוגייא דגיטין דע"ז ע"ב א"ל שמואל לרב יאודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גט לידה והתו' בד"ה ואת וכו' כתבו דזהו דוקא ברה"ר אבל בחצירה אין צריך שיגיע גט לידה כדאמרי' לעיל דע"ז ע"ב גבי גט שכ"מ בשבת תיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכו' ומיהו בערוך ע' גט כתב משם ר"ח קבלנו מרבותינו אפי' זרקו לה בתוך חצירה לא משתריא לעלמא עד דמטא גט לידה ומייתי מהא דאמרו בירוש' המחוור שבכולם עד שיתננו לידה ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי ברה"ר דבהדיא מסיק אאין קרוב לה וקרוב לו ומסתמא לא אתא לאפוקי חצירה עכ"ל. וגם הרא"ש ז"ל תמה על ר"ח כמ"ש התוס' ז"ל וגם הטור ז"ל בסי' קל"ט הביא דברי ר"ח ז"ל ותמיהת הרא"ש ז"ל והסכים למ"ש אביו ז"ל יע"ש: אבל הרי"ב ז"ל פסק כשמואל דבעינן עד שיגיע הגט לידה דס"ל דהלכה כשמואל דמחמיר בגיטין אבל הא דבעינן שיגיע הגט לידה הוא ברה"ר דוקא וכן פי' הר"ן ז"ל וגם בעד פי' דברי הירוש' כ' הר"ן ז"ל שנוכל לפרשו דברה"ר מיירי ואין ראיה למ"ש ר"ח ז"ל דאף בחצירה אינו גט עד שיגיע לידה ואף הרמז"ל פ' כשמואל בה' גירושין פ"ה הי"ג וז"ל היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול עד שיגיע גט לידה ותנשא לכתחי' והר"ן ז"ל בפרק הזורק הק' על הרמז"ל וז"ל ודבריו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ"כ אינו דוחה הא דר' יוחנן שהרי כ' וכו' ובודאי שהוא ז"ל כך הוא סובר דשמואל לא פליג אדר"י וא"נ פליג כר' יוחנן נקיטינן וכמש"ל שהרי לענין קדושין הוא פוסק כמותו בפ"ד מה' אישות וכו' והי' וז"ל ונ"ל שהוא סובר דכיון דהא דר"י לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קני' תלויה בשום מקום בשמירה [פי' מה שחילק ר"י הוא. יכולה לשמרו והוא אינו יכול זהו קרוב לה וכן להפך] והלכך אע"ג דשמואל מודה לר"י כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתא דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה מדאורייתא ולפי' כל שהוא מקרוב לו עד קרוב