שמחה לאיש רו

קצ"ט דמדברי הרמב"ם ז"ל בעירובין והה"מ ז"ל מוכח דלא כמוהרי"ל ז"ל אלא דבס' אמרי בינה ח"א דיני יו"ט ס"ק יו"ד הביא משם הגאון רע"א ז"ל שכ' בגליון ש"ע א"ח דאתרוג מצוה קונה בכסף לחוד ולא ידעתי אענה דדבריו סתראי נינהו: שוב ראיתי לה' ערך השולחן ז"ל א"ח בסי' שס"ט הביא דברי ה' מוצל מאש ז"ל הנז"ל והק' עליו כמו שהקשיתי בעניותי לעיל דלא זכר להך דמוהרי"ל ז"ל ביין לקידוש במכ"ש דיין לקידוש מן התורה יוצא י"ח בתפילה וגם לקדש על הפת וקידוש על היין הויא דרבנן יע"ש ובסי' תרנ"ח פסק להלכה דאם קנה לולב במעות ולא משך דלא העמידו דבריהם במקום מצוה כמו יין לקידוש יע"ש ובההיא דעירובין כתב בסי' שס"ט דלא מיקרי מצוה יעש"ב. באופן הך דינא דבמצוה אם העמידו דבריהם לקנות במשיכה או במעות בפלוגתא מיתניא בין הרב מוצל מאש וה' ערך השולחן ז"ל וכמו שהעלה ידידי החכם הפוסק הרב מירא דכיא הי"ו אמת לאמיתו ירבו כמותו: אתאן לנ"ד לענין קנית הספרים אם נקנים במעות כמ"ש השואל בשאלה מתרי טעמי אי משום דהמוכר חייב להציל מפני הדליקה ואפי' בשבת על ידי נכרי וכו' ואי משום דהוי מצוה לקנות ספרים ואיפשר דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כמו יין לקידוש ולולב ואתרוג של מצוה ככל האמור ומדובר לעיל ומע' ידידי הרב הפוס' מירא דכיא הי"ו הכי אסיק דבפלוג' מיתנייא כמו יין לקידוש וכאמו"ל. ולבבי לא כן יחשוב ולפקע"ד קנית ספרים הויא כשאר חפצים דאם נתן מעות ולא משך שניהם יכולים לחזור דמלבד מה שכבר הביא ידי"ן הרב הפוס' מ"ש ה' ז"א וה' פרי הארץ ז"ל ושוב הביא דברי התוס' במס' ב"ב ד' קנ"א ע"א דכתבו דספרים הוו בכלל נכסים שאין להם אחריות וכו': הנה מדברי ה' ז"א וה' פרי הארץ ז"ל מוכח שפיר דלא קני כ"א במשיכה. אך מדברי התו' שהביא נראה מקושייתם כמסופקים וגם בתירוצם לא החליטו כל כך המאמר. אבל אני אביא לך מ"ש הר"ן ז"ל בבעיא הנז' בס"ת אי אקרי נכסי כתב וז"ל אע"ג דס"ת ודאי נקנה במשיכה ובאגב מטעם נכסים שאין להם אחריות אבל בסתם דאקרי נכסי לא משתמע יע"ש הרי דהחליט המאמר דנקנה במשיכה וכ"ש שאר ספרים דהוו נכסים שאין להם אחריות ואם הדוחה ידחה לומר דההיא דאמרו ה' ז"א וה' פרי הארץ ז"ל איירי שלא נתן לה מעות ולא משך וגם מ"ש הר"ן ז"ל דנקנה במשיכה איירי היכא דלא נתן מעות דנקנה במשיכה ובאגב אבל היכא דנתן מעות ולא משך מי יימר דלא קנה משני טעמים הנז"ל ואען ואומר כי מלבד שכבר כתבנו לעיל מ"ש מרן הב"י ז"ל דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אף במקום דליכא למיחש לדליקה וכאמו"ל וגם הגאון רע"א הבאתי דבריו לעיל דאף בענין דל"ש למימר נשרפו וכו' אין לנו להוסיף על מ"ש בש"ס הם אמרו והם אמרו. וזה לך אות ומופת חותך דההיא דחולין דמשחיטין את הטבח דדוקא בד' פרקי' קנה הלוקח בלא משיכה אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר אע"ג דשארית השור נשאר למוכר ובע"כ טרח ומציל עכ"ז לא קנה מפני שלא משך: ועוד בה אמינא לפקע"ד דלא דמיא הצלת הספרים להצלת שאר חפצים דהצלת הספרים חיובא רמיא בין על המוכר בין על הלוקח ובין ע"כ אשר בשם ישר' יכונה להצילם מן הדליקה ומכל אונסים משום כבוד התורה. ואף אם יוליך אותם הלוקח לביתו ותפול בהם דליקה באונס ויש ביד המוכר להציל אשר הוא מבני ישר' האם יוכל להתעצל מלהציל הא ודאי פשיטא דאין פוטר אותו ובע"כ חייב לטרוח ולהציל וליכא שום עדיפותא היותם ברשות המוכר או ברשות הלוקח דגם אם הם ברשות המוכר ויש ביד הלוקח להציל חייב להצילם. וא"כ ענין ההצלה לא נ"מ מידי והוי כשאר מטלטלים דאינם נקנים רק במשיכה ולדידי זהו טעם אמיתי וברור ומוסבר לכל בעל שכל: פש גבן דאיכא מצוה בקנית ספרים והוא הטעם הב' שנסתפק השואל וכמו שמצינו ביין לקידוש דאמרינן דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כן נמי נימא בקנית ספרים דיקנה במעות בלא משיכה ולפקע"ד רב המרחק ביניהם ולא דמי לקונה יין כלל והוא דמרן בש"ע יו"ד סי' ע"ר ס"ק יו"ד דפסק וז"ל האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה עכ"ל. ומדפסק הכי בש"ע נראה לע"ד דחזר בו ממ"ש בח"מ סי' רמ"ח בב"י וז"ל ואפי' למ"ש הרא"ש וכתבו רבינו ביו"ד דהאידנא ספרי מקרא ומשנה וגמרא אין למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה מ"מ לא חמירי כס"ת ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו וכו' יע"ש והכי ציין ה' באה"ג ביו"ד על מ"ש בש"ע האידנא מצוה לכתוב שהוא ממ"ש הטור בשם א"א הרא"ש וכ"פ הגאונים וכ"כ רי"ו בשם הגאונים יע"ש באופן דיש צד איסור למוכר ספריו ואפילו למי שדרכו למכור ספרים כבר פי' מרן בב"י ביו"ד סי' ע"ר משם הרב מנוח ז"ל ספרי יחידים מוכרים לעשות בדמים מה שירצו היינו היכא דעשאום ע"מ כן יע"ש. וידי"ן ה' הפוסק תמה מהענין ספר מוגה בנ"ד. וכבר הראיתי לו תשו' רמ"א ז"ל סי' י"א יסוד הד' יעש"ב. וא"ץ לי להאריך בזה הגם שיש לי מה להאריך הרבה בדין זה במה שיש לחלק בין ס"ת ובין ספרי יחידים ובין סוחרים ובאיזה מהם אינו רואה סימן ברכה אפי' אין לו מה יאכל ואולם לאפס הפנאי לא אבא בארוכה עכ"פ יצא לנו כי לא כמוכר היין לקידוש דהקונה עושה מצוה והמוכר ברצונו הטוב מקנה לו להקונה אף בלא משיכה כדי שיעשה המצוה לקדש על היין כמ"ש רז"ל ניחא ליה לאיניש לעשות מצוה בממונו כ"ש כשקבל דמיו בו משא"כ מוכר ספרים דרובא דרובא מוכר הס' בעצבון מרוב דוחקו וצערו וכנגד המצוה דעושה הקונה בקנית הספר מצטער המוכר במכירתו וחושש דאיכא צד איסור וחושש דאינו רואה סימן ברכה אם אינו עושה ספרים ע"מ למוכרם ואיך נאמר דיקנה במעות משום מצוה מאחר דהמוכר עושה צד איסור ובודאי שלא ימכרנו מרצונו ולא יתכוין להקנותו בלי משיכה כמו יין לקידוש דמתכוין להקנותו בכל לבו וע' בכתובות בתוס' בפ' נערה דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכו' שכ' דכל מקח וממכר אינו תלוי בדעת הקונ' לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה וכו' יע"ש נמצינו לדעת דלא ראי זה יין לקידוש כראי זה קונה ספרים דרב המרחק ביניהם ומוכרח שלא יקנה במעות רק במשיכה ופשוט. וע' בתיו"ט דב"ק פ' יו"ד מ"ג יע"ש ומ"ש השואל דמלבד חששת דליקה איכא חשש גנבי ישראל וכו' כל לגבי דידי בספרים שנגנבו לא יקרא אונס כי סוף כל סוף ימצאו כי העכו"ם לא יקנו ספרים ובהכרח שיבואו ליד ישראל שיקנו אותם וכמ"ש התוס' בב"ק ד' קי"ד ע"ב בד"ה המכיר כליו וספריו וכו' וז"ל ולא מבעיא מגנבים עכו"ם דלא מייאש וכו' אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילות להתייאש מספרים דסוף סוף יבואו ליד ישראל דאין גנבים מוכרים אותם רק לישראל ולסוף