שמחה לאיש רב

כמבואר בסי' רצ"א ס"ח באו גנבים וכו' ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב יע"ש והרב חוות יאיר בסי' כ"ד כתוב בשאלה בקו' אשר הקשה דלמה הוצרכו חכמים לתקן שמעות לא יקנו כי אם משיכה דלמה לא אמרו שיהיה באחריות המוכר ובו כתב ואפשר אף לפי ד"ת דמעות קונות דינא הכי שאם נפלה דליקה והיה אפ"ל להציל חייב מידי דהוי כאבידת אחיך וכו' וזה המוכר דהוי ממון לוקח ברשותו הוי במקום פסידא כשומר אבידה דפסקו הרמב"ם והרי"ף דהוי ש"ש וכו' יע"ש: ולפע"ד אחר המחי"ר לא ירדתי לסוף דעתו דכפי"ז כל שומר גם ש"ח שיהיה במקום פסידא דהוי כאבידה יתחייב מדין ש"ש והא ודאי לא פסקו הרמב"ם והרי"ף ז"ל דהוי ש"ש כי אם באבידה ומשום העת שמתטפל לנערה דעסוק במצוה שהבעלים לא ידעו אנה הוא חפצם כמבואר בסי' רס"ז סט"ו ועיין סמ"ע סקט"ז ועוד כי זה המוכר לא יחול עליו דין ש"ש כי אם כשיטפל להצילו ויהיה עסוק במצוה כשומר אבידה אכן כל שלא הציל מאין הרגלים לחייבו מדין ש"ש ס"ד כי נעלמו ממני דברי קדשו מ"מ לפי מה שכתבנו גם אם יהיה ש"ח ודאי דחייב ביכול להציל ואי משום כל שלא יכול להציל לקתה מדת הדין דלמה נעמידם ברשות המוכר משום חששא דגניבה ונפסידהו מאי הו"ל למעבד כיון דאין בידו להציל וכי תימא גם משום חששת שריפה נימא הכי הא ודאי לא דמי שריפה לגניבה שטבע השריפה להתחיל מעט ואם יהיו ברשות המוכר יחיש מהר להציל ממונו אבל אם יהיו ברשות הלוקח יתעצל המוכר עד שיגיע העת שלא יכול להציל וזה מבואר לחוש עין השכל וכמ"ש גם כן הרב חוות יאיר שם בת' יע"ש נמצינו למדים כל דליכא למיחש לשריפ' מעות קונות לגניבה לא חיישינן במפ"נ כמ"ש אמנם ראיתי להרמז"ל בפ"ג מה' מכירה ה"ה נקט חששת גניבה גם כן שכתב ולמה תקנו חכמים משיכה וכו' גזירה וכו' וקודם שיקחנו יאבד באונס וכגון שנפלה דליקה ונשרף או באו לסטים ונעלוהו וכו' יע"ש ומרן בשלחנו הטהור סי' קצ"ח ס"ח נקט כדברי הרמז"ל והא ודאי הוא באופן שבידו להציל כמו שהוכחנו מכח הסברא ואף שכתב שם בה"ו נמצאת אומר וכו' ואעפ"י שיש עדים שאבד באונס ולא היה כח בהמוכר להציל וכו' ה"ז מחזיר את הדמים שהרי תקנו משיכה יע"ש ופסקו מרן בסי' ר"ד ס"ב היינו ודאי אחר שכבר תקנו להיותם ברשות המוכר משום כשבידו להציל והכי דייק טעמא שכתב שכבר תקנו משיכה וא"כ קשה עלייהו ההיא דסי' רצ"א ועיין הרמז"ל ה' שכירות פ"ג ה"ו דבלא"ה יצילם המוכר דאם לא הציל חייב מוכרחים אנו לומר דסברי דאי מעות קונות לא הוי המוכר עלייהו אפי' ש"ח וכמו שהביא ב"י ז"ל בסוף סי' קצ"ח משם רי"ו נ"ט ח"ה מחלוקת בזה דיש שכתבו דהוי ש"ח ויש שכתבו שאפי' ש"ח לא הוי והו"ל כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר יע"ש ועיין נתיבות משפט ביאורים חות ה' ועיין לה' בית יאודה ח"מ סי' י"ט ומה שהביא מהרמבז"ל ראיה דלא הוי אפי' ש"ח ממ"ש בפ"ד ה"ו יע"ש: ולפע"ד אחר המחי"ר לא מכרעא דבשכירות מקום הטעם דלא הוי ש"ח הוא כיון דצריך שיהיה משתמרת לדעתו או שהלוקח עומד בצד המקום ההוא כמ"ש הה"מ בפ"ג ה"ז יעש"ב לא כן בהגבהה ודו"ק: וכפי דבריהם מצאה חששת החכם המשיב מקום לנוח דאיכא למיחש בנ"ד לגניבה אכן נלע"ד כל דליכא חששת שריפה לא חיישינן תו לשאר חששות דהנה הרב"י ז"ל בריש סי' קצ"ח הביא ס' העיטור ז"ל דס"ל במקום דליכא למיחש לשריפה מעות קונות ופסקו רמ"א ז"ל בס"ה וכתב הסמ"ע בסק"י ושאר אונסים לא שכיחי כולי האי ועיין להסמ"ע בסי' קצ"ט סק"ט הנז"ל דקשו אהדדי וקשה לזווגם יחד אם לא דנאמר בדוחק לע"ד דדעתו דע"ע הוא דאי איכא למיחש לכל החששות בהצטרפות כלם יחד חששו רבנן ותקנו משיכה אכן בהפקד חששא אחת מהם לא גזרו רבנן ואוקמוה אד"ת דמעות קונות עם כי דבריו שבסי' קצ"ט שכתב ולא תקנו משום חשש שריפה אלא כשיש זולתו עוד חששות והזיקות השליחות לא יסבלו פי' זה ואין לומר דמ"ש בסי' קצ"ח הוא לדעת העיטור ז"ל מלבד דמדברי הנתיבות משפט חידושים או' ט"ז נראה דכן ס"ל מה גם דיהיה מחלוקת במציאות מ"מ יוצא לנו לנ"ד בדליכא למיחש לשריפה לא חיישינן לגניבה וכי תאמר בלבבך הרי הב"י ז"ל דחה ס' זאת מההלכה שכתב דאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ובבדק הבית כתב כי הדליקה מצויה בבית כמו בעליה יע"ש ודו"ק והר' ש"ך ז"ל בסק"ט הוסיף דכן משמע מדברי הרמבז"ל שהעתיק המחבר יע"ש והיינו ודאי ממה שנקטו בדבריהם חששת הגניבה וכמ"ש ראיתי להרב ידי אליהו ז"ל בת' קמ"ו ד"ע ע"א דפי' דבריו הכי יע"ש וכן כתב הרב קהלת יעקב ז"ל דג"ן ע"ג במה שהקשה בדין עבד הנקנה בכסף לחוד וגם במשיכה למה יקנו מעות דאיכא למיחש שמא יאמר לו וכו' דגבי עבד גדול בר דעת הוא וכו' עבד קטן דלאו בר דעת הוא להציל עצמו איכא למיחש ואפי' אם נאמר אף בעבד קטן מסתמא מרחם עליו וטרח ומציל מ"מ הרי איכא למיחש שמא יבואו לסטים ויטלוהו וכמ"ש הרמז"ל וכו' דלאו דוקא לשריפה חיישינן כי יש לחוש נמי שמא יבואו לסטים וכו' ומשום הכי תקנו משיכה וכו' יע"ש ובמה שכתב מסתמא מרחם עליו וטרח ומציל לע"ד אחר המחי"ר תפו"ל דחיובא רמיא עליו להצילו כיון שהוא עבדו הכנעני השייך במצוות כאשה והא ודאי מחויב להצילו כדין ישראל ואפילו בשבת כמבואר באו"ח סי' שכ"ט שוב ראיתי הדבר מפורש בהר' ברכ"י ז"ל שם באות א' משם מהר"י מלכו ז"ל יע"ש אם לא שנא' לדעתו דס"ל דוקא כשיציל מעצמו מצד רחמנותו או מפאת חבת ממונו הוא דלא חיישינן לשריפה לכן אם יצילם מצד מצוה המוטלת על כל הרואה שריפתם בלתי שום חילוק בינו לזולתו החששה לא זזה ממקומה עם כי לכאורה נראה דוחק ובפי' זה נראה חולק על החכם הראשון בנ"ד בספרים ודו"ק מ"מ מכל הני רבוואתא נראה דגם משום חששת גניבה בלחוד תקנו משיכה הפך מ"ש אלא דכפי זה ק' לע"ד דמאי שנא מדין כשהיתה בית הלוקח שכורה למוכר והפירות באותו הבית שפסקו הרמז"ל לשם דמעות קונות ולא תקנו משיכה והסכימו רוב המפרשים וגם הרב ידי אליהו ז"ל שם בסו"ד כפי' מרן הכ"מ דהטעם הוא שהלוקח יצילם אגב ביתו וסברי מרנן אף שאין הלוקח דר לשם ולא כמ"ש רי"ו ז"ל דצריך שיהא הלוקח דר שם וכמ"ש מרן בבד"ה דאין נראה כן מדברי הפוסקים דלא הזכירו זה ועיין סמ"ע סק"ט ועיין בהר' כנה"ג סי' קצ"ח או"ט שכתב כן בפי' לדעת הרמז"ל וסייעתו דלא בעינן דידור שם הלוקח וכו' יע"ש והר' תוי"ט פ' הזהב הקשה על הסמ"ע מנין לו זה ונעלם ממנו דברי הב"י בבד"ה הנז' ומ"ש להוכיח מדברי הטור ז"ל שכתב בחלוקת השכיר המוכר המקום ללוקח והוא דר שם יע"ש אחר המחי"ר לא דמו אהדדי דהתם דלאו ביתו הוא כי אם שכורה לו לא יחוש להציל הבית כדי שנאמר שיציל גם הפירות כי אם בדר לשם לא כן כשבית הלוקח מושכרת למוכר גם אם לא יהיה דר שם הדליקה קלא אית לה ויחיש מהר הלוקח