שמחה לאיש רא

אזלי' בתר אומדנא וכו' מאתר דמצי' למימ' דבשביל אהבת הבת או החתן נתן מה שנתן כמ"ש הוא ז"ל: כלל העולה מכל האמור דלא מבעיא אם ידוע שנתן אביה לראשונות פחות מעי"ן ואם הוא ספק אם נתן פחות או יותר אין זכות לתבוע מאחיה רק מה שנתן להבת האחרונה. אלא אף אם תברר שנתן לרביעית עי"ן אין לה לזכות מהיורשים רק מה שנתן לרביעית והרי הוסיפו מאה ליראס הא ודאי הויא העדפה בעין יפה, זהו מה שעלתה מצודתי לפי קוצר השנתי להלכה ולמעשה כמו שהעלה לדינא רב חביב נברשתא דדהבא הרב הפוס' פחד יצחק הי"ו דהלכתא כוותיה. ובאמת כמו צער בנפשי כי חפצי ורצוני וחשקי ותאותי להשתעשע בד"ק כאשר עם לבבי וכן שורת דרך ארץ אך קמיה שמיא גליא כי לא מעצלות דאית בי. כי הזמן קצר ואיני מופנה משום צד ומעט אשר כתבתי קורא בסירוגין זה נכנס וזה יוצא כאשר ידוע לכל באי שער. תקותי חזקה יסלחו הצדיקים ואל ישיתו עלי עון עכבי' עד יומא דנא כאשר כבר מילתי אמורה ויקבלו תשובתי זאת באהבה. כי נעים נאוה. ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה. כ"ד נא"ה באמת וישר: הצב"י יש"א ברכה ס"ט סימן כ"ב. זה שייך לח"מ: על מה שנשאלתי מזה זמן רב שנה ויותר מאחד חכם רשום מאחינו האשכנזים והוא יקירי שקדן בתורה ומדוכה ביסורין ושלח לי פתקא קטנה ואת שמו לא הגיד וזה נוסחה: ראיתי שכתב חכם אחד בדין קנית הספרים בכסף לבד בלי משיכה כי יש לומר בזה מעות קונות דלא שייך בזה הטעם דנשרפו חטיך בעליה דהא בלא"ה חייב להציל מפני הדליקה ואפי' בשבת מחויב להציל ע"י נכרי לרה"ר. ועוד דיש לדמות לההיא דד' פרקים בשנה דמשחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח משום דבמידי דמצוה אוקמוה אד"ת. וכן ביין לקדוש מבואר כן ברמ"א בח"מ סי' קצ"ט. וי"ל דגם בספרים הדין כן משום דעכשיו מקיימים בזה מצות כתיבת ס"ת עכ"ד החכם: והחכם הב' השיב וז"ל ע' באמרי בינה ח"א בד' ע' ע"ד ומג"א סי' שס"ט ובנתיב חיים שם ולפום ריהטא י"ל בטעם הא' דזה פשוט דחשש שריפה לאו דוקא ואכתי איכא חשש גניבה ע"י גנבי ישראל. ובטעם הב' י"ל דהמצוה רק בספר מוגה דבלא"ה איכא איסור להשהותו בביתו וכ"ז בזה"ז מי יחלק בין ס' דמצוה או בתר איפכא עכ"פ בס"ת י"ל דין זה. עכ"ל החכם השני הי"ו: ושלח לידי בבקשה אחוה דעי ובאותו פרק באותה שעה היו לומדים בביתי בישיבת בית גדליא יב"ץ שלומדים בכל יום שיעור כידוע ולפי רוב טרדותי בקשתי את שאהבה נפשי הרב ח"ר מרדכי ישראל הי"ו. לעיין בזה וישיבני דבר ולמאי דביני ביני אולי אפנה מרוב תלאותי ובפרט להשיב לכל שואלי דבר ואז גם אנכי אענה חלקי ולא איחר הנה'ר ולקח הפתקא איזה ימים ויבא לי פרי עט'ו מה שעלתה מצודתו. וזה נוסחה: לקדם רבינו גאון יעקב ראש גולת אריאל ציץ נזר הקוד' עטרה בראש כל אדם תפארת ישראל. מר ניהו רבה דעמיה כת'ר לי זהי"ר צביונן של ישר'. הר' הגדול ראש אב"ד מקודש מבצר עז ומגדול. לתורה ולתעודה בישראל כמוהר"ר נר"ו יאיר לא יעדה מינן זיו תפארתו וכירח יכון עולם הוא ובניו בקרב ישראל כיר"א: אחרי השטתחי מול כסא הדרו ומרדכי בא לפני המלך כורע ומשתחוה כדמ"ל וכמשפט ואעמוד על עמדי תפוש בשרעפי איך ארהיב עוז בנפשי לגשת בארשת אל שער המלך שערים המצויינים בהלכה בחוסר כל לא דעת ולא תבונה. עצמותי רחפו ברגש מקול הקורא מה לך פה באתר די זקוקין דנורא ואיך ובמה המריצך לבך לישא וליתן בדבר הלכה ואתה לא נסית באלה ברח לך אל מקומך כי יחורו פניך. מהליחות ורוק שעיפי השיבוני אם כי ידעת ערכך הפחות אכן חיש מהר לקיים שפיר גזרתו ודבורו הקל איהו ניהוי גזרה ואין להשיב. ובכן שמתי פני כחלמיש ואענותנותיה דמר ניהו רבה קא סמיכנא אשר פנה אל האזוב אשר כמוני קלה כמות שהיא לאמר פוק עיין בה ואם כי ידעתי כי לא בי היא והיו דברי כלא היו לא סרתי במצותו ואכתוב העולה על רוחי ואם באולי אזכה שיעלו דברי לרצון לפני כסא רו"ם וחנני ה' לכוין דבר לאמיתו אגילה ואשמחה כעל כל הון וזה החילי בעזר צורי גואלי. על דבר אשר כתב חכם אחד לא נודע שמו ימ"ב בדין קנית ספרים בנתינת מעות בלא משיכה דיש לומר דקני דלא שייך ביה נשרפו חטיך בעליה דמחויב המוכר להצילם מפני הדליקה ואפילו בשבת מחויב להציל ע"י נכרי לרה"ר. ועוד דיש לדמות להא דד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח משום דבמידי דמצוה אוקמוה אד"ת וכן ביין לקידוש מבואר כן ברמ"א ז"ל סי' קצ"ט וי"ל גם בספרים הדין כן משום דעכשיו מקימים בזה כתיבת ס"ת ע"כ וחכם אחר המשיב עליו כתב ולפום ריהטא י"ל דזה פשוט דחשש שריפה לאו דוקא ואכתי איכא למיחש לגניבה ע"י גנבי ישראל ע"כ הנה דקדק לומר חששת הגניבה ע"י גנבי ישראל משום דאם הוא גנבי גויים מחויב גם כן המוכר להציל כמבואר או"ח סי' של"ד והיינו ודאי איירי באופן שיכול להציל דאל"כ מאי אירייא גנבי ישראל וכיון שכן איכא למשדי נרגא בהאי חששא ולאו כ"ע יודו בה טרם כל נחזי אנן דזה המוכר כשמעות קונות והפירות ברשותו מאי הוי עלייהו אי ש"ח או ש"ש: והנה הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא הביא ב' דיעות בזה דיש אומרי' דהוי ש"ש וראייתם ממה שאמרו בש"ס שמא תפול דליקה באונס דהש"ש פטור ויש אומרי' דהוי ש"ח ודיעה זו הובאה בהר"ב ז"ל בש"מ למציעא בשם הריטב"א ז"ל דלא סגיא שלא יהא בהם כש"ח ומה שאמרו בש"ס באונס היינו כעין גניבה ואבידה ולאו דוקא אלא. כלפי מאי דהוה ס"ד הש"ס שהיה כפשיעה ועיין להרב זרע יעקב בסי' ל"ה דסבר שהוא ש"ש והכריח גם הוא מזה ונעלם ממנו דברי הריטב"א הללו ועיין תוס' עירובין פ"א ע"ב ד"ה שמא יאמר וכו' ותו' מציעא מ"ג ע"א ד"ה מאי אירייא הוציא וכו' דמשמע דס"ל דהוי ש"ח והרב שולחנו של אברהם ח"מ סי' קצ"ט כתב להוכיח מתו' גיטין דנ"ב ע"ב דסברי דהוי ש"ח והקשה על הרב זרע יעקב יע"ש: ולפע"ד אחר המחי"ר לא ידעתי מה הוכח הוכיח משם הלוקח כיון שיכול לאכלם הוי ש"ש אבל המוכר לעולם איכא לך דלא הוי אפי' ש"ח ולפי סברתו היה לו להוכיח מכל הפוסקים דסברי הכי כמבו' בסי' קצ"ט ס"ד ועי"ש ברמ"א ז"ל ובסמ"ע סק"ט ויקשה על הרב זרע יעקב ז"ל איך שיהיה למאי דהוינן עלה אף אם נאמר כדעת הסוברים דהוי ש"ח ליכא למיחש לגניבה שלא ימלט שאם יכול המוכר להציל ודאי דחייב לשלם