שמחה לאיש ר

וכעת לא ראיתי מי שכתב בד' הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל הכי והשה"ג שכת' הרב הפוס' הי"ו עמו הסליחה וכבר מילתי אמורה מ"ש ה' נאמן שמואל ז"ל והאמת כך הוא וא"כ נמצא דגם הרי"ף ז"ל אזיל בשיטה זאת ואף דבב"י כתב מרן דלא הכריע. אח"כ הסכים דהכריע וכמ"ש הרב נאמן שמואל יעש"ב וכ"כ הרשב"ש ז"ל בסי' תקס"ט דהרמב"ם ז"ל ס"ל אפי' להוסיף יע"ש זולת ה' מהרמב"ח בכת"י דס"ל דליכא הכרע בדעת הרמב"ם ז"ל והוא לבדו דר ז"ל: ואתה תחזה להתשב"ץ ז"ל בח"ג סי' ס"ג שנשאל בראובן שהשיא בת בחייו ונתן לה ת"ק דינרי זהב ואח"כ מת ונשארה ממנו בת קטנה וציוה בפני עדים שיתנו לה ת"ק דינרי זהב והיו דברים אלו בלא קנין מהו דין הבת הקטנה אם תטול הסך א"ק דינרי זהב כמו הגדולה או לא והשיב וז"ל זהו נקרא פרנסת הבת ואעפ"י שאינו מתנאי כתובה כמו מזונות היא מצות חכמים כמ"ש בפ' נערה ואלו לא השיא בת בחייו או לא ציוה שינתן לה כלום לא היה לה זכות בנכסים אלא עי"ן אלא שאומדין דעתו כמה היה רוצה ליתן כך יתנו לה ובזה יש מחלוקת בין הראשו' ז"ל אם בזה האומד מוסיפין על העישור או לא וכזה נראה שהיתה הסכמת האחרונים ז"ל וכן אנו דנים. אבל בנדון הזה אין אנו צריכים לכל זה לפי שכבר השיא בת בחייו וכמו שנתן לראשונה כך יתנו לשניה לא פחות ולא יותר וזה אפילו לא ציוה אביה והכי איתא בפ' מצי' האשה וכ"ש אם ציוה וכו' יעש"ב: הבט נא קורא נעים כמה הלכתא רברבתא אשמועי' בתשו' זאת דהנה בתחילת דבריו כתב אלו לא השיא בת בחייו ואלו לא ציוה לא היה לה זכות להבת הזאת בנכסים אלא עישו"ן מוכח דהת"ק דינרי זהב היו יותר מעי"ן. ואח"כ כתב באומדנא יש מחלוקת בין הראשונים ז"ל אי מוסיפין על העי"ן או לא וזהו הסכמת האחרונים וכן אנו דנים מוכח דס"ל כגאון קמא דדוקא לפחות אמדינן דבתיבת או לא דסליק מיניה כ' וזה ס' הסכמת האחרונים וכן אנו דנים. ואח"כ כ' אבל בנדון זה אין אנו צריכים לכל זה לפי שכבר השיא בת בחייו וכמו שנתן לראשונה כן יתנו לה לא פחות ולא יותר מוכח דס"ל דאפי' ר"ח והרא"ש דס"ל לפחות ולא להוסיף מודים היכא דהשיא בת בחייו יהבינן לה אפי' יותר מעי"ן ומדכתב לא פחות ולא יותר מוכח דס"ל דאפי' העשיר אח"כ לא יתנו יותר ממה שנתן אביה וסיים בדבריו הכי איתא בפ' מצי' האשה. ולא ידענו היכא איתא בפ' מצי' שיתנו לשניה כמו שנתן לראשונה לא פחות ולא יותר אם לא דבהכרח דמה שאמר ר' יאודה ינתן לשניה וכו' הוא בדוקא אפי' העשיר אח"כ והפליג במוכר ודוקא בעשיר והעני מודה ר"י מכח קושית הש"ס הא לית לה וכמ"ש התוס' בד"ה אי נימא אבל בעני והעשיר סבר ר"י דכמו שנתן לראשו' ינתן לשניה לא פחות ולא יותר. דאלת"ה נמצא דלא פליג ר"י בהשיא בת בחייו ובש"ס אמרי' טעמא דר"י ל"ש השיא ול"ש לא השיא וכמו שכן הסכימו ה' נאמן שמואל בסי' ס"ג וה' גאון עוזינו ה' שמחת יו"ט ז"ל סימן ע"ו ואף דהרב שמחת יו"ט ז"ל בסוף דבריו הסכים שיתנו לה עי"ן כפי ממון האחרון וכו' יע"ש כבר פי' שיחותיו בנדונו דכשהשיא בתו הראשונה רצה המוריש לתת לחתנו סך יותר ויותר ממה שנתן לו ולא רצה לקבל ובצירוף טעם זה דגלי דעתיה דרצונו ליתן לבנותיו ובפרט דבא בשאלה שראובן היה אוהב לחתנו השני וחביב בעיניו ודאי שהיה נותן לו ונסתייע מתשו' הרשב"ם סי' תקס"ט וגם הרב מקור ישראל העלה להלכה בשאלה זו של הרב שמחת יו"ט ז"ל ומשום האי טעמא דבבתו הראשונה רצה האב ליתן יותר ולא רצה חתנו לקבל עכ"פ גלי דעתיה שרצונו ליתן יותר משו"ה העלה להלכה גם הוא ז"ל שיתנו לה עי"ן יע"ש: ועין רואה להרשב"ש ז"ל בסי' פ"ג שנשאל בראובן שמת והניח כמה בנות ולא השיא אפילו אחת בחייו ויען שראה אותו עני בדעת וידע שבתו הגדולה נדר ליתן לה ה' דינרים עשה מעשה רב ונתן לכל אחת מבנותיו ה' דינרים ולא חשש שמא העשיר יותר בממון או בדעת ולא נתן עי"ן רק ב' דינרי' ותו לאו יע"ש: ואל יקשה בעיניך מ"ש ה' מוהריק"ו בשורש ע"ח דאומדין לפי הממון שהיה לו ולפי הממון שהניח ד"מ אם נתן לאחת ה' ולא' ד' ולא' ג' והניח אלף נותני' לבת הרביעית הממוצע דהיינו שנים וכו' דפסקו מור"ם ז"ל בסי' קי"ג סו"ס ב' הרי דאומדין בממון האחרון הא ל"ק דכבר מילתי אמורה דדוקא בעשיר והעני דאף ר"י מודה דאומדים בנכסים משו"ה כתב מוהריק"ו ז"ל דאומדין בממון שהניח דידענו שהיה לו ב' אלפים באותו פרק ועתה הניח אלף וכו' אבל אם העשיר אח"כ לא מצינו לשום פוסק שכתב דנותנים לה כפי עשרו ומור"ם ז"ל אחר שכתב מרן ואם השיא וכו' כתב הוא ז"ל ואם היה עשיר והעני או וותרן ונשתנה דעתו אומדין לפי דעתו האחרונה [והם דברי הראב"ד הביאו בשה"ג וציין המציין להטור] ולא נקט דבר והפכו וכן הלבוש ז"ל וכאשר אסף איש טהור הגאון ה' שמחת יו"ט ז"ל וסיים בדבריו דלא מצינו לשום פוס' שכ"כ יעש"ב: ולפקע"ד [המעט הוא דטעמא כמש"ל דאם גם בעני והעשיר אמדינן לפי ממון האחרון א"כ לא פליג ר' יאודה ארבנן וכמובן: ורגע אדבר במה שראיתי דקשה קצת לפע"ד להרשב"ש ז"ל שם בסי' תקס"ט דנקט אומדנא אחרת דלפעמי' החתן הוא יותר הגון ולהכי נתן יותר מהאחר שהרי האב מוסיף לבתו כשרואה שהוא הגון ופוחת כשאינו כ"כ הגון יע"ש. ואחריו נמשך הגאון ה' שמחת יו"ט ז"ל הבאתי דבריו לעיל גם הגאון נודע ביאודה מ"ק בח' ח"מ סי' ל"ג שרצה לתרץ בעד ה' כנה"ג ומהר"מ מינץ ז"ל וכ' וז"ל אבל מוהר"מ מינץ מחייב היורשים מצד אחר דהלכה לפרנסה שמין באב ואפילו הרא"ש שהכריע וכו' ולא להוסיף כתב מוהרמ"מ זה באומדן שהוא מדעתנו והאב לא גילה דעתו ואפי' השיא כבר בת בחייו מ"מ אין זה גילוי דעת כל כך נגד הבת הזאת ואולי אהב את הראשונה יותר או החתן הראשון מצא חן בעיניו יותר והרבה לה מוהר ומתן אבל היכא שגילה דעתו וכו' יעש"ב: הראת לדעת דגם הוא נמשך דברי הרשב"ש דאיכא פעמים שאוהב את בתו אחת יותר או את החתן יותר! אך את זה ק' לע"ד כי באמת השכל מחייב אומדנות כאלו כאשר עינינו הרואות דלפעמים האב נותן לבתו כדי להשיג חתן ת"ח וחריף ונותן לה יותר ויותר מהראשונה האמנם לפי"ז לא ימצא אופן לידע שנשתנה דעתו מאחר דאיכא סיבות ועילות לומר שלא נשתנה דעתו רק להיות החתן יותר חביב חריף וחכים או לסיבת היות בתו אינה נאה במעשיה וביופי כאחותה לא רצו לישא אותה כ"א ע"י שוחד ממון וכיוצא וא"כ מהיכא נוכל לידע שנשתנה דעתו. וגם על הגאון נודע ביאודה ז"ל ק"ק לע"ד איך נפיק מפומיה דהשיא בת בחייו אינו נקרא גילוי דעת מאחר דאמרו בש"ס והאי דנקט השיא להודיעך כחן דחכמי' דאפי' השיאה וגלי דעתי' לא