שמחה לאיש קצה

סימן כ'. ג' פס"ד הללו לא היה בדעתי להעלותם עתה על מזבח הדפוס. ואולם יען נשאלתי עליהם עתה והפצירו בי להדפיסם הנני מדפיסם אחר שכבר נגמרו תשו' הח"מ. נשאלתי לחוות דעתי הקצרה במעשה שאירע בצידון יע"א באיש אחד שקדש אשה בפני עדים קרובים פסולים מדאורייתא דהיינו אבי המקדש ואחי המתקדשת יען היא יתומה. וכנר' שהרגישו הם עצמם שלא יועילו הקדושין בפני קרוביהם הנז' ואומרת הכלה ואחיה שהעידו ה' ברוך הוא עליהם על הקדושין הנז'. וגם כתבו ב' כמביאלאס דהיינו המקדש כתב כמביאל על עצמו בסך מאה ריאל מאג'ידי שחייב לאחי המתקדשת הנז'. וכמו כן אחי המתקדשת כתב כמביאל כנז' ונתנו הכמביאלאס זל"ז וזל"ז עשויות כנימוס בכל חוזק. ועתה חזר בו החתן מלהכניס לחופה עם הכלה הנז'. ויצא טעון אחי המתקדשת מהחתן הנז' הכמבייאלה הנז' כי לקיום הזווג הנז' נכתבו הכמבייאלאס הנז' כי החוזר בו ישלם סך הכמבייאלה לשכנגדו. והמקדש משיב כי גם בידו יש כמבייאלה בסך הנז' ואפוכי מטרתא למה לי. ועל מה שטענו הכלה ואחיה שהעידו ה' על הקדושין הנז' טוען המקדש שלא העי הוא ד' ברוך הוא רק אביו אמר בשעת הקדושין שמים וארץ יהיו עדים בקדושין הללו והוא שתק. ויצא הקול בעיר שנתקדשה הנערה הנז' וגם שלח לה בשמים להתקשט בהם. ועתה שואלים הלכה כדת מה לעשות בקדושין הנז': ושאלה זאת קמה וגם נצבה לפני כבוד רב משרשיא ר"מ ור"מ הרב פחד יצחק אבואלעפיא הי"ו והשיב בקצר אמיץ שהקדושין אין בהם מועיל יען העדים קרובים ופסולים מדאורייתא אפי' שניהם מודים כמבואר בש"ע אה"ע סי' מ"ב וכו'. וגם על הקול ליכא למיחש דהוי קול ושוברו עמו וכו': ועל העדאת שמים וארץ שהעידו עליהם כתב הרב פחד יצחק נ"י דלא חזיא ולא מידי. וגם ליכא לחייבו בהקנס משום בושת דידה משום דליכא קנין. וכדעת חכמי ספרד ז"ל דפסק מרן כוותייהו בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' ן'. אך כיון דכתבו כמבייאלה זל"ז וזל"ז ודין הכמביאל הוא כדין שטר גמור כידוע ובודאי שלא נעשו הכמבייאלאס הנז' אלא לחייב החוזר בו. וא"כ מאחר שהחתן חזר בו ודאי חייב לשלם הסך הכתוב בכמבייאל ואין פוטר אותו. והכמבייאלס שביד החתן מאחי הכלה בטילה תבטל יען היא לא חזרה בה. והכי אסיק להלכה ולמעשה וסיים בדבריו שכן שורת הדין נוטה אלו תוד"ק הי"ו: ואנשי ק"ק צידון הי"ו נפשם לשאול הגיעה מאת מוה"ר ראש"ל הרב הגדול מעוז ומגדול אחד מאיר לארץ ולדרים כדת מה לעשות כי מציון תצא תורה ומע' מוה"ר ראש"ל הי"ו הנז' איידי דחש בראשו מזה זמן רב וגדל צערו בקש ממני אחוה דעי בשאלה הנז"ל וההכרח יאלצני להשיב מפני הכבוד הגם כי אין הפנאי מסכים עמי כידוע לכל יושבי שער רובי טרדותי. העמסתי על עצמי לכתוב מה שתעלה מצודתי לפי קוצר דעתי קלה כמות שהיא. וזה החילי בעזר צורי וגואלי: וכשאני לעצמי אמינא הנה כמה דיות נשפכו וכמה קולמוסים נשתברו בדיני אסמכתא כמבואר בספרי הפוס' ז"ל מלאים כל טוב כי באמת יאמר על דיני אסמכתא מים שאין להם סוף. ברם אנן בדידן אתכא דמרן סמכינן וכוותיה עבדינן וא"כ לנו לדעת להבין ולהשכיל דעת מרן ז"ל כדי להוציא לאור הך דנדון דידן. ובזה ירוח לנו. והנה מע' הרב הפוסק פחד יצחק הי"ו שרטט וכתב דליכא לחייבו להחתן בקנס משום בושת דידיה יען ליכא קנין. וכדעת חכמי ספרד ז"ל דפסק מרן כוותייהו בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' ן' עכ"ל הי"ו. ואחד הרואה ומתבונן בדברי מרן ז"ל בש"ע בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' ן' כמה הפרש יש בדבריו דלכאורה משמע דסותר עצמו ח"ו מדידיה אדידיה. דהנה בח"מ סי' ר"ז העתיק דברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה וז"ל כשהיו חכמי ספרד רוצים לקנות באסמכתא כך היו עושים קונים מזה וכו' ואח"כ קונים מהאחר שאם יהיה כך החוב מחול לו מעכשיו וכו' וי"א דבשדוכין ליכא אסמכתא וכו' והיא ס' הרא"ש ז"ל יע"ש ואילו באה"ע לא הביא משם חכמי ספרד ז"ל רק כתב וז"ל כשרוצים לעשות הבטחות לשדוכין וכו' וכו' ונותנים השטרות ביד שליש ולא הכריח שיעשו קנין ולא מעכשיו כי אם שיניחו ביד שליש. וע"ז כתב מור"ם ז"ל וי"א דבשדוכין ליכא אסמכתא וכו' יע"ש. באופן דיש הפרש גדול בדברי מר"ן בש"ע שבאה"ע למ"ש בח"מ. ולא ידעתי איך השוה הרב הפוסק הי"ו דברי מרן ז"ל אהדדי ואולם לנו לדעת דברי מרן ז"ל דגר' כסותרים ח"ו. ועוד לנו לדעת מהיכן הוציא מרן ז"ל דבהשלשת השטרות לבד מהני לסלק האסמכתא בלא קנין ובלא מחילה מעכשיו ויגעתי ומצאתי תשו' להרא"ש ז"ל כלל, ע"ב סי' ב' שנשאל בראובן ושמעון שעשו שטרות זה על זה בסך מה ונתנום ללוי ע"מ שאם יהיה כך יתן ב' השטרות לראובן ואם לא יתנם לשמעון ולא עשו בשעת נתינת השטרות ביד לוי דבר מן הדברים המבטלי' האסמכתא ולוי נתן ב' השטרות ליד ראובן ותובע ראובן לשמעון הממון ושמעון טוען שרוצה לברר שהשטר הזה ניתן בנאמנות ביד לוי על תנאי שהוא אסמכתא והשיב וז"ל דע כי כך נהוג בארץ הזאת לקיים כל דבר וסומכים על זה שאינו אסמכתא וכו' נמצא שזכה ראובן וכו' בלי שום תנאי ובסגנון זה כתב הרמב"ם דלא הוי אסמכתא עכ"ל יעש"ב. ותשו' זאת הביא מרן הב"י בח"מ סי' ר"ז מחודש ל"ה ואח"כ כתב וז"ל ונר' לי שזהו מ"ש הר"מ ז"ל בפי"א מה' מכירה וכתבו רבינו בסי' זה כשהיו חכמי ספרד ז"ל עכ"ל. ולכאורה כל הרואה יתמה ויקרא בגרון מה ענין שמיטה אצל הר סני במ"ש הר"מ ז"ל בפי"א מה' מכירה וצריך קנין ומחילה במעכשיו ונדון הרא"ש ז"ל היה בהשלשת שטרות דווקא ותו לא מידי. אם לא דבהכרח צריכים אנו לומר יען שכתב הרא"ש ז"ל ובסגנון זה כתב הרמב"ם ז"ל ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל בעד הר"מ וח"ס ז"ל שהצריכו קנין ומחילה מעכשיו וכו' דאם השלישו השטרות סגי לסלק טענת האסמכתא בלא שום קנין ומעכשיו. ואמטו"ל כתב מרן ז"ל בב"י. ונראה לי שזהו מ"ש הר"מ פי"א מה' מכירה. ויען שדרכו של מרן ז"ל בש"ע לילך אחר דרכו של הר"מ ז"ל משו"ה בח"מ סי' ר"ז העתיק דברי הרמב"ם כשהיו רוצים חכמי ספרד וכו' כדבריו ממש. ושוב הביא ס' הרא"ש ז"ל בלשון יש אומרים דליכא אסמכתא בשדוכין אף בלא שום קנין ומעכשיו והשלשת כלל אבל באה"ע נקט לישנא בדיני שדוכין כשרוצים לעשות הבטחות לשדוכין וכו' ויניחו אותם ביד שליש כי גם זה הוא דעת הרמב"ם כמ"ש הרא"ש ז"ל בעד הר"מ ז"ל וכאמו"ל. ומור"ם ז"ל הביא ס' הרא"ש ז"ל בשם יש אומרים דגם השלשת שטרות לא בעי כדמוכח בתשו' כלל ל"ד סי' ב' וסי' ד' בשם ר"י הזקן יע"ש שהמנהג היה בזמנו להשליש השטרות ולא מדינא כמבואר בדבריו ז"ל באר היטיב: