שמחה לאיש קצא

ז"ל והביאה מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' רנ"ז מחודש ג' וז"ל כתב הרשב"א שאלת ראובן נתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו כלשון הזה ושיירתי לעצמי בלבד דירה ומזונות ואח"כ נשא אשה ורוצה לדור עם אשתו באותו מחצית ולמשכן קצת מהם לצורך מזונות והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו בלבד וכו'. תשו' שורת הדין נותן וכו' אבל כשמשייר לעצמו מסתברא לי שאף לאשתו שייר דלא עלה על הדעת שלא יהיה לו שמש לשמשו. ויצטרך הוא לאפות ולבשל לעצמו ולא גרעה אשתו משמש והא דקאמר לעצמו לבד הוא לומר שלא ידורו עמו אפילו בניו הקטנים ולא הנטפלים עמו עכ"ל הצריך יעש"ב. הרי דמילת לבד ממעט שלא יהיה לזולתו זכות לדור עמו לולא אשתו כדי לשמשו במקום שמש. ואם איתא דמילת לו לבדו ממעט לוקח ומקבל מתנה אמאי קאמר הרשב"א ז"ל דמילת לעצמו בלבד ממעט בניו הקטנים והנטפלים ולא קאמר דמיעט ב"ך דהיינו לוקח ומקבל מתנה אלא ודאי כדאמרן דמילת לבד לא יוצדק למעט רק שלא יהיה אתו עמו שום נ"ש כלל. ודון מינה ואוקי באתרין דמילת לו לבדו אינו ממעט לוקח ומקבל מתנה רק שלא יהיו זרים אתו עמו. וליותר יפוי כח כתבו בשטר לשון זה להראות שכבר סילק זכותו ולא נשאר לו שום חלק ונחלה בבית הנז' כי אם הכל הוא לאחיו לו לבדו דוקא: ודרך אגב ראתה עיני להרב עדות ביעקב ז"ל סי' ודרך ע"ג שהביא תשו' הרשב"א ז"ל כת"י וז"ל מי שנתן מחצית לראובן (ט"ס נפל בהכרח וצ"ל לבנו כמובן מסוף דבריו) ושייר לעצמו בזה הלשון ושיירתי לעצמי בלבד דירה ואח"ך נשא אשה ורוצה לדור הוא ואשתו והבן טוען שלא שייר כי אם לעצמו בלבד והוא טוען שאשתו כגופו הדין עם מי. והשיב דבמשייר לעצמו דירה מסתברא שאף לאשתו שייר דלא עלה על הדעת שלא יהיה לו שמש לשמשו ויצטרך הוא לאפות ולבשל ויהיה נקלה ועבד לו עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכתב הוא ז"ל וז"ל ונלע"ד תולעת יעקב דה"ה והוא הטעם שאם מכר בית לשמעון ע"מ שידור בה כו"כ שנים ויש לראובן אשה ובנים ורוצה לדור בה הוא ואשתו ובניו ודאי דאין שמעון מצי למחות בידו שלא שייר אלא לעצמו בלבד דאומדן דעת הוא שלא עלה על דעתו שישלח מעל פניו את אשתו ואת בניו ראוי לו לאדם שאשתו ובניו נגלים מעל שלחן אביהם ולא זו בלבד קאמינא אלא שאם זה היה אמוד להיות בביתו עבדים ושפחות לשמשו וכיוצא אומדן דעת הוא דכל ששייר לעצמו לכל כיוצא באלו שייר כך י"ל לפי סברת הרשב"א הזאת ותן לחכם ויחכם עוד. ושוב הביא תשו' הרשב"א ז"ל שהבאתי למעלה שהביאה הב"י בסי' רנ"ז הנז"ל שהעלה דאפי' בניו הקטנים לא ידורו עמו ולא הנטפלים עמו שהיא סותרת לזאת התשו' שמצא בכת"י הנז"ל והצ"ע: ואני עפר יעקב לא זכיתי להלום דבריו דמהיכא הוליד הוא את דינו דשייר גם לאשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו וכו' הלא תשובת הרשב"א ז"ל קורא בגרון דדוקא לאשתו ג"כ שייר שלא יצטרך לאפות ולבשל וכו' ומהיכן הוציא הוא דגם אשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו ידורו עמו וממה שכתב ותן לחכם ויחכם. עוד אמרתי לפקע"ד דהוציא דין זה מתרי טעמי האחד שבנדון הרשב"א ז"ל כשנתן מחצית הבית לא היה נשוי אשה ואח"כ נשא משא"כ בנדונו שכבר היה נשוי אשה והיו לו בנים. טעם הב' שבנדון הרשב"א ז"ל היה כתוב ששייר לעצמו בלבד משא"כ בנדונו שלא כתב כ"א שידור הוא בה כו"ך שנים. זה נלע"ד דמשום ב' טעמים הללו שיש הפרש בין נדון הרשב"א ז"ל לנדונו דקדק הוא ז"ל בטעם ואומדנא שכתב הרשב"א ז"ל שלא עלה על דעת שילך הוא לאפות וכו' ובכח האומדנא ההיא דקדק והוציא דינו הנז"ל: אך! זו היא שקשה כמלונה במקשה לפקע"ד מה מצא בתשובה האחרת שסותר את דבריו דהנה בתשו' שהביא הוא ז"ל לא נשאל הרשב"א ז"ל רק על האשה והשיב דלא עלה על דעתו לאפות ולבשל והרי היא באה במקום השמש. וכן כתיב בתשו' השניה גם כן כדברים הללו אלא שסיים בדבריו דמילת בלבד ממעטינן בניו והנטפלים עמו. ובתשו' שהביא הוא ז"ל לא סיים בדברים הללו ואפשר דאם היה נשאל על מילת בלבד היה משיב כן כמו שהביא בתשו' האחרת ולא ראיתי שום סתירה לע"ד האמת אתמהה: שוב מצאתי לה' מטה שמעון ז"ל בסי' רנ"ז הגהב"י שהק' כן לה' עדות ביעקב ז"ל והאריך למעניתו יעש"ב: ואם יעלה על דעתך תינח תיבת לבדו כבר פירשנו כוונתו ככל האמור ומדובר לעיל מ"מ תיבת לו לבדו דוקא הוי לישנא יתירה ואמאי לא נימא לישנא יתירה לטפויי למעט ב"ך ולוקח ומקבל מתנה הא ודאי לאו מילתא היא ולא ניתן ליאמר דמלבד דכבר השריש לנו הרשב"א ז"ל הוב"ד בב"י ח"מ סי' ס"א דאין לנו רשות לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו בגמ' ובמקום שלא אמרו אין לנו רשות לדון בהם יע"ש. וכמה דיות. נשתפכו בתשו' הרשב"א הלזו וכמה חילוקים נאמרו בתשו' הרשב"א דנראים כסותרים. והרב מהרלב"ח ז"ל בסי' ל"ח כללא כייל דלא אמרינן לישנא יתירה לטפויי אלא. כשאי אפשר לפרש נגד טענתו מוכרחים אנו לומר לישנא יתירה לטפויי אבל אם אפשר לפרש נגד טענתו אף שהוא לישנא יתירה לא אמרינן דאתא לטפויי יעש"ב. והר' החבי"ב ז"ל הביא דבריו שם בסי' ס"א הגהב"י ס"ק ג"ן בלתי חולק. גם הר' כנסת יחזקאל ז"ל בסי' ק"א הבי"ד הרב מט"ש שם בסי' ס"א הנהב"י ס"ק כ"ד הביא כמה תירוצים לתרץ בעד הרשב"א ז"ל וכתב הוא ז"ל וז"ל וכולם אין נוחים לי רק המובחר שבכולם הוא מה שחי' הרדב"ז ז"ל בתשו' דלהוציא ס"ל להרשב"א ז"ל דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי כי אם מ"ש בגמ' אבל להחזיק ודאי אמרינן יעש"ב: אמור מעתה דכבר פירשנו כוונתו נגד טענתו. זאת ועוד כיון דזה שמעון דנ"ד ברשות ירד אל הבתים והחצר וא"כ הוא נקרא מוחזק. וראובן שבא. להוציא מתחת ידו ודאי לא אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתא ובזה ניצולים אנחנו ממ"ש השואל דנימא יד בעלי השטר על התחתונה לגבי שמעון. והאמת לא כן הוא. דבעה"ש נקרא ראובן וכמ"ש ה' מהר"ש הלוי ז"ל בח"מ סי' יו"ד וי"ב והרב מהר"א ששון ז"ל סי' נ"ה והרב. משאת משה ז"ל סי' ז"ן כולהו ס"ל דמי שרוצה להסתייע עמ"ש בשטר הוא נקרא בעל השטר וידו עה"ת. וע' לאחרון זמנינו הגאון הרב שער אשר ח"ב סי' ח"י שכתב וז"ל הגם שהלוקח בידו השטר מ"מ כיון דבדין ירד בתוך הקרקע הוא הנקרא מוחזק והמוכר שטוען שכך היה התנאי והרי הוא בא להוציא ומסתייע מדברי השטר וכבר נודע דרבו הסוברים דלהחזיק יד בעל השטר על העליונה ומצי למימר קי"ל כוותייהו יע"ש: גם הרב זרע אמת בח"ב ביו"ד סי' ס"ג פלפל בחכמה והאריך למעניתו ברוחב מבינתו ואסיק דהמלוה נקרא מוחזק כיון שהקרקע ממושכן בידו ועליו להרים דגל הקי"ל הגם דהלוה תפוס במעות לא חשיב מוחזק כיון שלא חל הספק באותן המעות ומה גם דבמשכנתא כולי עלמא מודו דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא יעש"ב: דון מינה לנ"ד דהבית הזאת כבר היתה ממושכנת