שמחה לאיש קצ

וא"כ דון מינה לנ"ד דאיכא קנין וגם כתב בפירוש לא נשאר לי שום טו"ת לא ממקרקעי ולא ממטלטלי וגם כתב בכללות מצד ירושת מ"א כל המגיע לי וכו' ומחלתי וכו' ונוסף גם הוא דרמי עליה חומר השבועה ודאי ופשוט דמהני: עוד כ' השואל ואי משום שכתוב בשטר מו"מ החלטתי לו הבית וכו' אין קרקע נקנה בל' החלטה רק בלשון מכר או מתנה גם בזה אמינא לפי דעתי דשפיר נקנה קרקע בל' החלטה. אבל כתר לי זעיר ואחוך קורא נעים דלשון החלטה לא יוצדק רק בדבר שיש לכשנגדו חלק בו או שהוא שותף בדבר או שהוא ממושכן בידו או שהוא משועבד לו באופנים כאלה צודק לשון החלטה. וכמ"ש במס' מציעא דט"ז ע"ב א"ר זירא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו ופירש"י ז"ל שטרי חלטאתא שטר שכתבו ב"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לבע"ח אחד מהן ונותנין לו שטר שעפ"י ב"ד באה לו עכ"ל. וזהו שומא הדרא המובא בעור ובש"ע סי' ק"ג שמחליטין לו ב"ד הקרקע של הלוה בעד חובו וכשיהיו לו מעות ללוה מחזיר המעות ונוטל הקרקע. אך אם הוא מעצמו החליט לו הקרקע למלוה בינו לבינו בלי טורח ב"ד וכגון שאמר לו טול זה בחובך אינו חוזר הקרקע לעולם. ואף בשומת ב"ד אם קנו מידו אינו חוזר. והריטב"א ז"ל כתב דאם כתב שטר עליו אף בשומת ב"ד אינו חוזר הוב"ד בס' או"ת ז"ל בסי' ק"ג יע"ש: באופן דפי' החלטה הוי מכר גמור קרא כדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגם אונקלוס לצמיתות לחלוטין והכי איתא בת"כ לצמיתות לחלוטין והכי איתא בש"ס ערכין ד' ל"א ע"ב לצמיתות לחלוטין ורש"י ז"ל פירש בפירוש המקרא לצמיתות למכירה פסיקא לחלוטין לעולם. ופירוש צמיתות פירש שיוצא מרשות מוכר ונכנס לרשות לוקח. והראב"ע ז"ל פי' צמיתות כריתות כמו יצמיתם ה' אלד'ינו. והכי איתא התם בערכין בראשונה היה נטמן כל יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן וכו'. ומכאן למד ה' משכנות הרועים באות ה' ס"ק ק"ב במי שמשכן ביתו לחבירו והתנה עמו שאם לא יחזיר לו המעות בסוף ג' שנים יוחלט לו הבית לכל ימי חייו והלך הממשכן לעיר אחרת ונתעכב שם שבעה חדשים ובא זמן הג' שנים והלך בעל החצר לבקש הממשכן ולהחזיר לו מעותיו ולא היה בעיר וכשבא רצה ליתן לו מעותיו שיחזיר לו החצר והלה טוען שכבר עברו הג' שנים וכבר הוחלטה לו והעלה דזכה בחצר שהוחלט אף שלא היה בעיר ולמד דין זה מהך מתניתין דערכין הנז' במכ"ש שהרי שם היה נטמן לכתחילה כדי שלא יגאל אותו כל שכן הכא דהלך לדרכו ונתעכב וממילא הוחלטה לו יע"ש: וכן נמי חזה הוית להרב משכנות יעקב בחח"מ סי' מ"ה הוב"ד בספר פתחי תשובה לח"מ סי' רנ"ג שנשאל באשה אלמנה שבעד סכי כתו' ובעד שנתחייבה לזון ולהשיאה לבתה מבעלה הא' וגם בעד שנתחייבה לזון לב' בנותיה מבעלה השני ולהשיאן החליטו לה החצר ואח"כ מתה בה אחת מהשתי בנות וקמו היורשים לבטל ההחלטה כיון שמתה הבת ולא הכניסתה לחופה. וזו הלכה העלה דזכתה האלמנה אף שמתה הבת שהם לא נתנו לצורך נשואים אלא הם נתנו להאלמנה והיא התחייבה את עצמה להשיאה כשתגיע כשתצטרך וכו' וכתב עוד וז"ל ועוד יש לחלק ולומר בעיקר דין האומדנא בזה בין מתנה למכר דהכא הוי מכירה גמורה בעד חובותיה ואף שהוא שוה יותר אין אונאה לקרקעות עד פלגא. מעתה אין כאן אומדנא דאפשר דאף ששוה יותר היו מחליטין לה הבית אף שהיה עולה על דעתם שתמות אחת מהבנות דאין דמים ידועים לקרקע עש"ב: נקיטינן מדברי הרב ז"ל הללו תלת מילי א' דלשון החלטה יוצדק בכגו"ד דהאלמנה היה לה שעבוד כתובתה על הבית ואמטו"ל נקטו בלשונם ב"ד הצדק אשר היו באותו זמן לשון החלטה. וגם אשמועינן דהחלטה הוי מכירה גמורה כמו שהעתקתי דבריו. וגם דבאופן כזה אמרי' אין אונאה לקרקעות עד פלגא וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' ר"ה ס"ק ד'. דון מינה לנ"ד שכך כתוב בשטר דנ"ד וכנגד כל החובות שפרע אחי מו"מ החלטתי לו הבית וכו' וא"כ אף אם עתה שוה יותר אנן סהדי דבאותו פרק שלא היה יכולת ביד ראובן לפרוע חלקו וגם שקבל במזומן ב' אלפים גרוש הא ודאי אף שהיה עולה בדעתו שתתיקר הבית גמר ומכר ובפר דאין בהם דין אונאה כנז"ל: ואם כן אחר שהוכחנו דמילת החלט הוי מכר גמור ושפיר יוצדק לכתוב החלטתי יען דלשמעון היה לו מחצית החצר והבית מפאת ירושת אביו ובמחצית השני יש לו שעבוד שפרט החובות והמשכנתות שמשכן אביו ונכנס הוא במקום בעל המשכנתא והמלוה יפה כתב הסופר בלשון השייך וצודק. ומידי הוא טעמא שבשכ"מ לא נקטו לשון החלטה כמו דנקטו יטול יזכה יחזיק יהיה וכו' כיון שאינו צודק רק בדבר שיש לשכנגדו שעבוד בו וכדאמרן: ומה שטען עוד שכתוב בשטר החלטתי הבית לו לבדו דוקא דמשתמע נמי לו ולא ללוקח ומקבל מתנה דהוי ב"ך. הן אמת דמשתמע הכי אך אח"כ סתר דבריו אלו שכתב ומו"מ לא נשאר לי על אחי הנז' מצד ירושת מ"א נ"ע לא ממקרקעי ולא ממטלטלי לא כסף וכו' ואם איתא דכונת לו לבדו משמעותו לו ולא לב"ך דהיינו לוקח איך אמר אח"ך דלא נשאר לו על אחיו ממקרקעי הרי נשאר לו זכיה בקרקע שלא יוכל למוסר ולא ליתנו במתנה כי אחרי מות אחיו לפי טענתו יחזור לו הקרקע כי לו לבדו החליט ולא ליורשיו וב"ך. והלא כבר ידוע מ"ש הריב"ש ז"ל סי' ת"ף ופסקו מרן בש"ע ח"מ סי' ס"א ס"ק ע"ו דמדקדקים לשון השטר ודנין עפ"י אותו הדקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי וכו' ע"ש. וא"כ חיובא רמיא עלינו לדקדק בלשון השטר דדבריו סתראי נינהו וחל עלינו חובה לילך אחר התחתון וכמו שפסק מרן בש"ע סי' מ"ב ואם אפשר לקיים שניהם שלא יהיו סותרים מקיימים אותם ולדעת הסמ"ע אפי' אם אפשר לקיים שניהם בדוחק מקיימינן וכד דייקינן שפיר דלפי טענתו דמילת לו לבדו דוקא הוא לאפוקי ב"ך ויורשיו היה די שיאמר החלטתי הבית לו דוקא והיינו ממעטים יורשיו וב"ך ולמה כתב לו לבדו דוקא. אלא ודאי דמילת לו לבדו כוונתו רצויה דהבית היה בשותפות בין ראובן ובין אחיו ועתה בעד החובות שפרע החליט לו הבית לו לבדו הכונה שנסתלק הוא ונשארה הבית לו לבדו בלי שום שותף. וזהו השלילה המחייבת ממילת לו לבדו שאין חלק לזרים אותו קרא כדכתיב (במשלי ה') יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך זהו המכוון האמיתי ובזה אין נסתר מחמתו וכן כתב רי"ו ופסקו מרן בש"ע סי' ס"א ס"ק ט"ז אין הולכין בשטר אחר הלשון אלא אחר הכונה ועוד אימא לך כמה קראי דמוכיחי דמילת לבדו ממעט שאין לזרים אתו כדכתי' לא טוב היות האדם לבדו ויותר יעקב לבדו ונשגב שם ה' לבדו: ואם לא תרוה צמאונך אביא לפניך תשו' הרשב"א