שמחה לאיש יח

היום הזה בעי"ת ביקורישט יע"א כש"ת מתתיה צורמני נ"י לעד לעולם נסו"א. ארי נעשה שואל אודות מנהג שנהגו בק"ק בעי"ת הנז' להוציא ביום ש"ת וגם בלילה כל הס"ת שבהיכל ולהקיף בהם הבימה כנהוג ז' הקפות ועור שנתיים ימים א"ב הוא ראה דאנשי צורה הנכבדים אינם נושאים הס"ת להקיף בהם רק המון העם וילדים ואינם נוהגים בהם כבוד התורה כדת מה לעשות ראה והתקין שיוציאו בלילה ז' ספרים לבד וביום ז' ספרים ובמנחה ז"ס באופן שכל הס"ת שבהיכל יוציאו אותם להקיף בהם רק לא כולם בבת אחת כ"א חוזר חלילה וע"ז לשאול הגיע אי אצריך למיעבד הכי לשנות המנהג הקדום (וכנר' שיש מערערים בדבר) ושלח לפע"ק למע' הגביר הנכבד על פתגם דנא והגביר אהובו הנז' שאל את פי מע' הרב הגדול גאון יעקוב אשר אהב כש"ת פחד יצחק פראג נ"י והרב הנז' נדרש לל'ו שאלוהו והשיב בקיצור מילין דלא נכון לעשות כן. ועוד זאת שאל הגביר הנז' מאת הרב פחד יצחק יצ"ו הנז' בשליחותו של הרב המובהק מ"ץ ה"י הנז' אם שפיר עבדי בעי"ת הנז' לקדש את הכלה בהיותה לובשת בתי ידים וחוצצים בין ידה ובין הטבעת של הקידושין וגם על זה השיב הרב פחד יצחק הי"ו הנז' דלא נכון לעשות כן וצריך לתת לה הקידושין בידה דוקא בלי חציצה וכמ"ש בס' כרם שלמה ז"ל בתשו' אה"ע סי' פ"ו ומשם באר"ה: ועל כל אילין דהוו קם שבט ויעורר את חניתו דרך קסתו נהדרת מאהבה מסותרת נגד הרה"ג פחד יצחק נ"י הנז' והאריך למעניתו ברוחב מבינתו ומטיבותי' אוטיב ואותי שאל לחוות דעתי דעת הדיוט וכשאני לעצמי אשאלהו ויורני מא מצאת בי איזי וחביבי ידענא בנפשאי ערכי עלי ומה גם כי רבו טרדותי המו עשתונותי מעול הצבור והיחיד מאז הבקר לא יתנוני השב רוחי אם כח אבנים כחי ולהשיב שואלי דבר או חצי דבר אין לי פנאי עם שאיני כדאי ואולם לעשות רצון צדיק אמרתי אפנה ואשנה לבקרים לרגעים ואהיה שעשועים אחת שאלתי הנה נא הואלתי אל ישת עלי חטאת עון עכב'י כל זה הזמן ואחר עד עתה. האמנם לא מעצלות דאית בי ובפרט כי רוב אהבתו חקוקה תוך מורשי לבבי. רק כי מיום בא האי פס"ד מסר אהובו הגביר ליד הרב פחד יצחק ה"י הנז' והיה בידו עד אחר הפורים והוא אמר שכבר האריך בקונטריסו ולא ראיתיו עד הנה. ובכן הנני ב"א לגלות דעתי ב"א בקצרה מהעולה על רוחי רוח נשברה בדבר הנוגע לפו"ד וזה החילי בעזר צורי וגואלי. פתח דברי בקס'תי אפת'ח ואען ואומר בודאי הגמור כי מ"ש מע' הרב פחד יצחק ה"י הם המה דברי ה' מש"ל בפ"א מה' נערה בתולה ה' ג' וז"ל וכיוצא בזה מצינו בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו וכתי' ויצא מעמך הוא ובניו עמו ואיתא בפ"ק דקדושין מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז"ל דאע"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו ובניו מ"מ כיון דהמנהג היה שהבעל היה זן את אשתו ובניו חייב הכתוב להאדון בכל מה שהיה נוהג שהיה מפרנס את אשתו ובניו וכו' יעו"ש: כל לגבי דידי אמינא דלאו לדמותו לגמרי דין זה דנשאל בשאלה לדין העבד אמרה הרב פחד יצחק ה"י הנז' חלולה. אלא כוונתו רצויה להודיענו כמה גדול כחא דמנהגא דאלים דאפי' התורה צותה לאשר ולקיים המנהג שהיה נוהג העבד לזון אשתו ובניו הגם שמנהג זה הוא מנהג אנושי וגם השכל והטבע מחייבו מ"מ הרי מצינו שהתורה הסכימה לקיים המנהג וכל עיקר כונתו של הרב פחד יצחק ה"י הנז' להודיענו מאי דמרגלא בפומיה לפרש מאי דאמרי' מנהגן של ישר' תורה היא דהוא רמז לההיא דמזונות אשתו של העבד ובניו דהסכימה התורה להמנהג: ברם אם באמת אמרה הרה"ג פחד יצחק ה"י הנז' לדמות הך דנ"ד ממש לההיא דמנהג העבד לזון את אשתו ובניו דמיון אמיתי. הא ודאי אמינא לשרי לן מר ולא שמא מתייא ומה דמות יערוך? וכאשר עיני הקורא תחזינה מישרים להרב קרבן אהרן פ' בהר פ' ו' ד' רמ"ה בדפוס ישן ע"ב שהביא קו' הריטב"א ז"ל שהק' דאיך יתחייב האדון לזון את אשתו ובניו מה שאין העבד בעצמו חייב מן התורה ותי' דכיון דמסתמא כל אדם זן ומפרנס את אשתו ובניו רצתה התורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהיה הקונה זן ומפרנס אותם דקים ליה לרחמנא שאילו לא נמכר היה זן ומפרנס אותם הלכך האדון חייב במזונות אשתו ובניו וכסותם עכ"ל יעי"ש: אמור מעתה אחרי ראותינו דברי הריטב"א ז"ל הללו דס"ל שמה שחייבה תורה לאדון לזון אשתו ובניו של העבד הוא מטעם דקי"ל לרחמנא שאילו לא נמכר היה זן אשתו ובניו ומדלא נקט טעם דמנהג מוכח דתיבת מנהג' דנקטו הראשונים השגרת לישן כי באמת כך הוא המנהג אבל לא מטעם מנהג רק מן הטבע האנושי האב זן אשתו ובניו וכמובן: ומה שהעלה הרב מ"ץ ה"י הנז' דעיקר חיוב מזונות הבנים משום שהם כרוכים אחר אמם ועל יסוד זה בנה דייק והצ"ע דברי מש"ל ז"ל בה' עבדים. לדבר הזה יסלח כת"ר ועיניו תחזינה מישרים לה' קרבן אהרן ז"ל שם שדקדק בסוגייא דקדושין דנקט ר' שמעון קרא דויצא מעמך הוא ובניו ללמדנו דהאדון חייב במזונות בניו ובנותיו ואחר כך נקט דרשה דקרא דויצאה אשתו ללמדנו דהאדון חייב במזונות אשתו הגם דקרא דויצאה אשתו היא הקודמת בתורה וגם השכל מחייב דאשתו קודמת לבניו. ותריץ יעי"ב דבקרא דויצא מעמך הוא ובניו רמיזי המזונות יען כבר דרשו כי עוב לו עמך עמך במאכל וכו' והא אשמועינן קרא ויצא מעמך דהיינו החיוב שהיה לו עמך במאכל וכו' עכשיו יצא. נמצא דרמז חיוב האדון במזונות הוא גבי בניו ואילו בקרא דויצאה אשתו דמשם הוציאו מזונות אשתו לא אדכרו מזונות בקרא: הראת לדעת דלאו משום שכרוכים אחר האם חייבו ך לאדון כע"ש הר"ן ז"ל ועיין להרב ידי אליהו תיקון נ"ה שהביא משם הר"ם מרוטנבורג ז"ל דאפי' נפלו להם נכסים מבית אבי אמם חייב האב לזונם אפי' יש להם במה להתפרנס וכו' יע"ש שהוכיח כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' אישות דהנותן בנו למנקת שגירשה דחייב ליתן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשתה וסיכה וכו': דבר הלמד מעניינו דאפי' אם מתה אשתו חייב האדון במזונות בניו שהרי הר"מ ז"ל חייבו לאב לתת שכר ההנקה ואת היותרת אחר שגירשה ומינה נלמד לגבי האדון ונמצאו דברי הרב מש"ל בה' עבדים בדעת הרמב"ם נכונים וחזקים כראי מוצק וקושייתו של ה' מ"ץ הי"ו על הרב מש"ל ז"ל שהצ"ע נשארה מעל ועמו הס"ר וגם הרב ידי אליאו ז"ל שם הכי אמר מר דאף אי נימא דמדין מזונות האם נגעו בה עכ"ז חייב האדון אפי' מתה האם משום דכבר זכו וכו' ובדעת הרמב"ם ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעש"ב מ"מ אנן אחרי ראותינו