שמחה לאיש קעז

הלשון דמאחר שעבר זמנה כ"כ שנים רבות אינו יודע ואינו זוכר ממנה כלל דמדבריו מוכח בבירור דאינו יודע באמת אם פרעו ואינו זוכר מחוב זה כלל ובכה"ג שאינו יודע אם פרע חייב כמ"ש מרן ז"ל בסי' ע"ה ואם לא מסיים בדברים הנז' היינו מפרשים דבריו דבאמת החוב הוא פרוע בברי אלא דאינו יודע אם נפרעה או נמחלה לו הא מיהא טוען כי פרוע הוא החוב הנז' והיה נאמן אם דין הכמבייאל הנז' אחר שעבר זמנו כ"כ שנים חזר דינו להיות ככת"י. וא"כ אף שטען אח"כ אמנה ואף שיצא מב"ד מהימנינן ליה בטענתו זאת במגו דאי הוה בעי היה נשאר בטענתו הראשונה וכסברת הר"י ן' מיגאש ז"ל הביאה הטור ז"ל בסי' פ' ופסקה מרן ז"ל שם אבל לא פירש הטעם דנאמן במיגו דאי הוה בעי הוה קאי בטענה קמייתא כמו שפירש דבריו הר"י ן' מיגאש ז"ל אלא כתב הטעם דהוי טוען מפיטור לפיטור ואולם אחר שסיים בדבריו שאינו יודע ואינו זוכר מחוב זה כלל פיו הכשילו והורה בפי' שכונתו לטעון איני יודע אם פרעתיך דחייב אליבא דכ"ע: אלא דחזות קשה הוגד לי בדרך אגב דראיתי להתו' בפ' חזקת ד' ל"ב ע"ב דאיתא התם ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמ"ל מינך זבנתא והא שטרא אמ"ל שטרא זיופא הוא גחין אמ"ל לרבא אין שטרא זייפא הוא אבל שטרא מעלייא הוה לי ואירכס אמר רבא מה לו לשקר אמ"ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהך שטרא הך שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ואסיק בש"ס הלכתא כרבא בארעא היכא דקיימא תיקום והלכת' כרב יוסף בזוזי ע"כ. וכתבו התוס' בד"ה אמאי קא סמכת וכו' שהקשו לרב יוסף נהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעלייא הוא ותי' בשם ריב"ם דלא אמרינן מגו להוציא וכו' וכו' ואח"ך בשם ר"י שדחה תי' זה ותי' ב' תירוצים והתי' הב' הוא משום דהוי טוען וחוזר וטוען דמעיקרא טען והא שערא ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא אלא דהוה ליה שערא מעלייא עכ"ל עש"ב. הנה לפי התי' האחרון הזה שתי' התוס' ז"ל יראה המעיין דבהכרח לו' דבהכי פליגי רבא ורב יוסף דלרבא לא הוי חוזר וטוען ונאמן במיגו דאי הוה קאי בטענתיה קמייתא דהוה שטרא מעלייא ולרב יוסף הוי חוזר וטוען כמ"ש התוס' ז"ל אמור מעתה הדבר תמוה לד' מהר"י ן' מיגאש ז"ל דפסק בסכינא חריפא דנאמן במיגו דאי הוה בעי הוה קאי בטענתו קמייתא ולא חילק בין קרקע למטלטלים. ואף כי ידעתי וראיתי להר"ב בש"מ לבתרא שם דכ' בשם ה' מהר"י מיגאש ז"ל דס"ל דטעמא דרב יוסף הוא משום דהוי מיגו להוציא מ"מ הי"ל לחוש לס' התוס' ז"ל דבהכי פליגי רבא ורב יוסף אי הוי חוזר וטוען. ומה גם דחזיתיה להרב"א ז"ל שם דמייתי בשם תוס' הרא"ש ז"ל דמסכים לד' התוס' ז"ל הנז' יע"ש ודו"ק: איך שיהיה לדאתאן עלה אף אי נימא דכמבייאלה זאת בדיניהם אינה שוה לדין הכמבייאלת הנהוגה בין הסוחרים יען עבר זמנה הרבה מאד ודינה כדין תורתינו הק' שתתעלה כדין כתב יד. ונאמר שכוונתו בטענתו הראשונה שאינו יודע אם פרועה או נמחלה לו הכונה שטענתו שעכ"פ אין עליו חוב כלל דממ"נ או פרועה היא או נמחלה לו וגם מה שסיים בדבריו שאינו יודע ואינו זוכר ממנה יען שעבר עליה כ"כ שנים הוא סיום דבריו שעכ"פ היא פרועה והוא אינו חייב אלא שאינו זוכר מכמבייאלה זה כיצד היה אופן הפירעון הנה אף אם נעמיס לפרש דבריו באופן זה עם שאינו סובלו כמש"ל. ונאמר דעיקר טענתו הראשונה מרישא לסיפא כוונתו לטעון פרעתי באמת. ושוב אחר שיצא מב"ד הצדק חזר ובא וטען שהכמבייאל הנז' היה אמנה בינו לבינו הרי סתר טענתו הראשונה שאמר שכבר היא פרועה וגם בזה נימא דלד' הר"י ן' מיגאש ז"ל להאמינו במגו דאי בעי הוה קאי בטענתא קמייתא שאמר פרעתי ויכול לטעון הכי אף שיצא מב"ד. עכ"ז לא יגהה מזור לפוטרו להנתבע דנ"ד והטעם דאחר שטען שהכאמבייאל הנז' היה אמנה בינו לבינו וכוונתו שלא לוה כלל ואנו רוצים להאמינו שלא לוה במגו דאי הוה בעי לשקר הוה קאי בטענתיה קמייתא שטען פרעתי והיה נאמן עכשיו אנו מאמינים אותו במה שאמר שלא לוה והכתי' היה אמנה שטוען האמת. וא"כ איך טען אח"ך שפרע מקצת ומחל לו מקצת הרי כבר טען אמנה ואמר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם היה שותק ולא היה טוען שום טענה אפשר היינו מאמינים אותו שהוא שטר אמנה במגו דאם היה רוצה לשקר היה טוען פרעתי כנז"ל אמנם אחר שחזר וטען עוד הפעם פרעתי מקצת ומחל לי מקצת הרי הוחזק כפרן בממ"נ וזה ברור: ולדידי בלי ספק אמינא דכל דברי רז"ל ברוה"ק נאמרו שכתבו דכשיצא מב"ד אינו חוזר וטוען דשמא למדוהו לטעון שקר. הכי הוה עובדא בנ"ד דבתחילה טען האמת שאינו יודע אם נפרעה הכמבייאל הנז' וכמו שפי' דבריו בתחילה ודקדקתי מסיום דבריו כנז'. ואחר שיצא מב"ד למדוהו דבמה שטען איני יודע יתחייב בדין הנז'. והטוב טוב שיטעון שהוא כת"י שעבר זמנו כ"כ שנים וליכא עדים דמפקי לקלא ולית בה נאמנות ויוכל לטעון מה שירצה או שטר אמנה או פרעתי ובב' טענות אלו יהיה נאמן במיגו. והנתבע הבין בדעתו שיטעון השתי טענות ודאו דאינו נאמן כיון שהודה שלא פרע וכעין דוגמא מצינו להרשב"א ז"ל בח"ב סי' ש"ט שנשאל בראובן שתבע משמעון מנה בכת"י והשיב שמעון שאדרבא ראובן הוא דחייב בחוב זה ואח"ך חזר וטען פרעתי והשיב הוא ז"ל וז"ל ומה שחזר וטען ואמר פרעתי אם באותו מעמד שכפר בו חזר ואמר פרעתי דבר פשוט שאינו נאמן ולא מטעם שהוחזק כפרן אלא משום שהודה מתוך כפירתו שלא פרע כדקי"ל כל האומר לא פרעתי יע"ש. ודון מינה לנ"ד דבתחי' טען איני יודע ושוב טען אמנה היה ביני לבינו ושוב עכן פרעתי בטענת בריא דודאי דאינו נאמן וגם הוחזק כפרן יען אחר שיצא מב"ד חזר וטען הפך הא ודאי אגמרוהו לשקר וכמ"ש העור בסוף סי' קמ"ז ס"ק ה' והכי הוה עובדא בבית דינינו הצדק בזקן אחד נכבד שלמדוהו טענה דיהא נאמן במיגו והוא לא הבין יפה וטען בפנינו הב' טענות הטענה שלמדוהו וטענת של המגו וטרחנו הרבה לברר האמת ומה יקרו דברי הרב מהר"ש הלוי ז"ל בח"מ סי' ט"ו וסי' ב"ך בשם מהר"א הלוי ז"ל וגם הרב מהר"א חסון ז"ל בסי' כ"א הביא דבריהם הכנה"ג בסי' פ' הגה"ט אות ה' דיש לדיינים לחקור אם הנתבע מתהלך בתומו צדיק או אם הוא מזויף וחשוד בגזל וערמה יע"ש. וא"כ בנ"ד שמע' הב"ד הצדק העי"א כבר הסכימו וחייבו אותו בהחלט ולא עלו על שפתי חכמים טעם זה שסתר דבריו באחרונה שאחר שטען שהיה שער אמנה טען שפרע מקצת ומחל לו השאר וגם לא זכרו שרים שאם ירצה הנתבע אף שהוחזק כפרן יכול להחרים סתם על התובע וכמ"ש מרן בש"ע סי' ע"ע ס"ק ח' ועי' בש"ך שם. אבל באמת בלי ספק דכבר מע' ב"ד הצדק ידעו והבינו האמת ומשו"ה לא חששו לו שאם ירצה להחרים ח"ס על מי שנוטל ממונו שלא כדין וגם לא הוכרחו לפרש דבטענה אחרונה שטען