שמחה לאיש קעה

בבית איתא לדינא דגוא"א כי גם בבהמה וכלי איתא להאי דינא וכונתו דאינו תלוי בהיז"ר. כבר הק' כן הסמ"ע ז"ל שם בסי' קע"א על מ"ש מרן בשה"ט סק"ב דכשאין מכיר כל אחד חלקו עושין מחיצה להבדיל וכו' שלא יזיקו זא"ז בראיה. והק' הסמ"ע דהרי שדה שאין בה היז"ר וכופין זא"ז לעשות מחיצה וכו' ואסיק דלאו מטע' היז"ר עושים המחיצה רק לידע הגבול להשתמש כ"א בחלקו יע"ש וגם הט"ז ז"ל הסכים דלאו מט' היז"ר נגעו בה יע"ש. אמנם דעת הרמב"ם ומרן ז"ל דדוקא מטעם היז"ר עושים מחיצה וזהו דעת הרשב"א הוב"ד בש"מ לבתרא ד' א' יע"ש וזהו דעת הר"מ בפ"א מה' שכנים יע"ש. וכשלא ירצה אחד משותפים לעשות מחיצה או בחלוקת זמנים כופה אותו שותפו בטענת גוא"א. נמצא דעיקר דינא דגוא"א הוא מטעם היז"ר לדעת הרמז"ל. ומרן הק' ז"ל ומזה נלמד דבדליכא טענת היז"ר שאינו דר בחצר השותף האחד או השכיר חלקו דליכא טענת היז"ר ליכא טענת גוא"א. ועדיפא מינה כ' הרב מהרש"ך בח"ג סי' ס"ח דליכא טענת גוא"א אלא כשהשותף האחד רוצה החצר להשתמש בו הוא לבדו לעצמו דאי אפשר לו להשתמש יחד עם שותפו אבל אם אינו רוצה לדור בה הוא לבדו אלא שרוצה להשכירה לאחר ליכא טענת גוא"א יע"ש. והרב הכנה"ג בתשו' בע"ח ח"ב דח"מ סי' פ"ז הביא תשו' מהרש"ך ז"ל הלזו בלתי חולק יע"ש. והשתא מדינו של ה' מהרש"ך ז"ל יוצא לנו בק"ו דינו של הרשב"ש ומהר"ש צרור ז"ל דהשתא ומה כשגילה דעתו שרצונו להשכיר החצר ולא להשתמש בו הוא לבדו כתב דליכא טענת גוא"א. כ"ש וק"ו כשעשה מעשה והשכיר חלקו דאינו יכול לדור בו פשיטא דליכא טענת גוא"א. אבל אין הטעם שמושכר חלקו כמ"ש רו"מ חלילה! שהרי בדינו של ה' מהרש"ך ז"ל עדיין לא היה חלקו מושכר רק שגילה דעתו שרוצה להשכירה לאחר וע"ז אסיק דצריך שיהיה לעצמו לדור בו יכול לכופו בטענת גוא"א שא"א לו להשתמש יחד עם שותפו הא לא"ה לא יוכל לגרשו מהסתפח בנחלת אבותיו: ושורשו ומקורו של ה' מהרש"ך ז"ל נראה לע"ד שהוא ממ"ש הטור בשם הרא"ש ז"ל שם בסי' קע"א ס"ק כ"ת וז"ל ואם אין בבית כדי חלוקה והבן אומר שרוצה למכור הכל ביחד כדי שימכור חלקו יותר ביוקר ולומר להאלמ' גוד ותן לי החצי מה שנותני' לי בכל הקרקע או איגוד בשומא שנותנים לי בכולה ואקבל המעות ואתן ליך חצי הדמים האי לאו טענה היא שאין זה גוא"א כיון שאין לו מעות לקנות משלו אלא שאומר לה למכור לאחר דלא אמרינן גוא"א אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמישך אבל בכה"ג שאומר גוד חלקי כדי שאמכור כל הקרקע וכו' לא שייך ביה גוא"א ולא נדחה האחר מהסתפח בנחלתו וכו' יעש"ב. וכן מצאתי ראיתי לה' זקן שמואל ז"ל בסי' הנז' שכתב שמקור דין מהרש"ך ז"ל נחל נובע מדין הרא"ש ז"ל הנז' יע"ש שגמגם על דינו של ה' מהרש"ך ז"ל ואחרי המחי"ר הראויה אין גמגומו עולה יפה לענ"ד ואיכמ"ל. את זה כתבתי להציל את עצמי בטחתי שיעלה לרצון ויודה על האמת דלגבי דידי דברי הרב מהר"ש צרור ז"ל מוכיחים יפה דעיקר הט' דליכא טענת גוא"א הוא מטעם שאינו דר בחצר ולא מטעם שהוא מושכר. ומ"ש הרשב"ש ז"ל דאחר כלות זמן השכירות יוכל לכופו בדינא דגוא"א הוא מטעם דכיון דיוכל לדור בחצר ויש לו טענת היז"ר יוכל לכופו בדינא דגוא"א [ועיין להרדב"ז בחדשות ח"א סוס"י קס"ז דיוכל השותף למכור לשותפו מלהשכיר דיש הפרש בין שכן לשכן יעש"ב] וחפץ היתי להאריך יותר רק יען זמן ב"ד הצדק וזמן שכירות הבתים מוחארים כידוע זוהי סיבה ואחר עד עתה. וה' ברחמיו יעזרנו ע"ד כבוד שמו לעבדו באמת וישר. כ"ד אי"ש צעיר. יש"א ברכה ס"ט סימן י"א. נדרשתי לאשר נשאלתי במעב"ד שבא לידי לחוות דעתי. וז"ן בראובן שבא לב"ד בכח הרשאתו משמעון ותבע מלוי שיפרע לו כ'מבייאל אחד מסך מאתים ליראס טור' שחייב לשמעון וב"ד ראו הכ'מבייאל שהוא כתוב כהוגן ככל חוקי הכמבייאל הנהוג בין הסוחרים. ויהי כמשיב לוי שכמבייאל הנז' אינו יודע אם הוא פרוע או שנמחלה לו מהמלוה כיון שעברו כ"כ שנים רבות אינו יודע ואינו זוכר ואח"ך חזר ובא לוי לב"ד וסידר כל טענותיו שיש לו על הכמביי' הנז'. א' שלא יש עדים. ב' שלא יש נאמנות. ג' שהכתב אינו כתב ידו רק החתימה לבד היא חתימת ידו. ד' שהוא שטר אמנה בינו לבין המלוה. ה' שהסך הנז' פרע מקצת ומחל לו דודו השאר. ו' שיש שנים עשר שנים מזמן הכ'מבייאל שהיה זמנו רק לששה חו' ולא תבעו. והמורשה של שמעון הראה כמה מכתבים שכתב לוי לשמעון ע"ד החובות שחייב לו שימתין לו שהוא מוכן לשלם והוא טוען בריא שחייב לו הסך הנז' ולא נפרע. וע"כ אלין הסכימו ב"ד הצדק אשר באותה העיר אחר שנשאו ונתנו ביניהם שחייב לוי לשלם לשמעון הכמבייאל הנז' עספ"א הן מטעם שבפעם ראשונה טען שאינו יודע אם היה פרוע הכמבייאל הנז' או נמחלה לו והן מטעם שראו המכתבים מלוי שמבקש משמעון שימתין לו כנז' עכ"ל המעב"ד וע"ז נדרשתי לחוות דעתי דעת הדיוט מה שורש הדין נותן: תשובה סהדי במרומים שאין רצוני להכניס ראשי בדבר כזה אחר שכבר הורו ב"ד הצדק העי"א ומה אני? ומי אנכי? ליטפל בזה את אשר כבר עשוהו וחלילה לי להרהר אחר מעב"ד הצדק כלל האמנם אין אני בן חורין ליפטר ממנה מסיבת הפצרת השואל כי חביב עלי עד לאחת ודבורו הקל היא גופא גזירה כ"ש וק"ו כי הפציר בי עד בוש חיובא רמיא ללקט אורות מפי סופרים ומפי ספרים ואחוה דעי כאשר יורוני מן השמים וה' אלד'ים יעזור לי וזה החילי בס"ד ראשית בכור'י נחזי אנן אם כמבייאל נדון ככתב יד אשר אם יוכל לטעון עליה פרעתי הנה הרב התומים ז"ל בסי' ס"ט בח"מ ס"ק ה' כתב וז"ל והנייר בחילוף כתב [ר"ל כאמביאלה] הנוהגים בזה"ז נהגו כל בתי דינים לפסוק דאינו נאמן לו' פרעתי ורב לומדים נתנו טעם משום דינא דמלכותא ובאמת אין זה טעם כי דינא דמלכותא אינו לבד על חילוף כתב רק כל נימוסם הוא כן אפי' על כתי' בעלמא וח"ש בפנקס אינו נאמן לומר פרעתי וכו' וכבר כתבתי לעיל דוקא אם גזירת המלכות הוא שלא יועיל שום שטר רק שער ערכאות אם הוי דינא דמלכותא ולכן נר' הטעם הנכון דכל עצמותו של הטעם דנאמן לו' פרעתי גבי כתי' משום דאין מדקדקים כ"כ להניח כת"י ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדי משא"כ בח"כ דטיבו לתתו לאחרים ונגד אחרים קשה לטעון דאמ"ל לאו בע"ד דידי את זיל תבע למלוה שמכרו לו ולי אתה פורע וכך טיבו של הח"כ דאפי' יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח וכו' וא"כ על כת"י כזה ודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו באולי ימכרנו וכו' וכן מצאתי