שמחה לאיש קסח

רבית כלל אלא שהאחד יפרע בעד חבירו לא שחבירו ג"כ יפרע בשבילו אחר שיפרע לא נשאר עוד פרעון וא"כ לדידי אין לו שום דמיון עם ההיא דהלויני ואלוה לך כלל אף אם היה מוסכם לאיסור לכ"ע: זאת שנית דהנה מרן ז"ל בס' הקצר לא הזכיר דין זה דהלויני ואלוה לך זולת מורם ז"ל הביא ב' הסברות ולא הכריע כנז"ל וכתב ה' הכנה"ג ז"ל שם בהגב"י אות י"ב וז"ל ורבינו המחבר בסה"ק לא הזכיר מזה כלום נראה שכוונתו לספקא עלינו עכ"ל. נמצא דדעת מרן ז"ל הוא אצלינו בספק אי שרי אי לאו וא"כ אם התנה ראובן עם שמעון להלוות לו סך פ' לזמן פ' על מנת שיחזור וילוה לו כנז'. וכשבא ראובן לתבוע משמעון שיחזור וילונו כפי תנאו ופשט לו שמעון את הרגל אין בידינו כח לכופו לשמעון שילונו דהוי ספק איסור ואם אחר שהלוהו שמעון בא לשאול את פינו אין בידינו כח לכוף לראובן שיחזיר דמי ההלואה כי שמא דעת מרן ז"ל להתיר. וא"כ אנן בדידן דבתריה דמרן גרירינן הכא בנ"ד שכבר נעשו ערבנים קבלנים זל"ז וזל"ז היכי נימא דהערבות בעלה אחר שכבר עשו מעשה ושמא דעת מרן ז"ל להתיר בהלואה וכ"ש בערבות כזה דאינו דומה להלואה כלל פשיטא דדעת מרן ז"ל להתיר: ואתה תחזה לה' ת"ח סי' קס"ח שנשאל בראובן שיצא ערב בעד שמעון לפרוע ללוי בתנאי וע"מ שכשיצטרך מעות ולא ימצא שיצא ערב בעדו כפי אותו הסך וכתב תנאי זה בשטר הערבות וכשבא מן החוב העני שמעון עד לטמיון ובא לוי לגבות מראובן כפי הערבות שבשטר וראובן יצא טעון שהוא פירש להדיא שיצא ערב ע"מ שכשיצטרך ללוות שיהיה הוא ערב בעדו. ועתה ששמעון העני ואין מקבלים אותו הרי לא יוכל לקיים תנאו וממילא גם הוא פטור מהערבות והשיב הרב ז"ל דתנאי זה מועיל והדין עם ראובן בטענתו ואפי' הרא"ש ז"ל יודה אפי' שלא היה קנין חייב שמעון להיות ערב לראובן כמו שחבירו יצא ערב בשבילו כי הא ודאי אורחיה הוא וכך היא המדה שכאשר עשה כן יעשה לו וכו' יעש"ב שלא עלה על דל שפתיו דאיכא שמץ איסור רבית חלילה וא"כ אחרי הודיע אלד'ים אותנו את כל זאת דבעיקר הדין הלויני אלוה לך אינו מוסכם דאיכא איסור רבית ומכ"ש בערבו' דאין לו דמיון עם דין זה דהלוני ואלוה לך כמש"ל. והרי מצינו לה' תורת חסד ז"ל שכתב דאפי' הרא"ש ז"ל יודה דמהני תנאי בערבות אף דהרא"ש ז"ל הוא מכת האוסרים בהלויני ואלוה לך וא"כ בממ"ן לא מצאתי מקום לס' הר' יריעות האהל ז"ל ובפרט לנ"ד וכאמו"ל: יבא הנ' כהה כל קורא דברי ה' יריעות האהל ז"ל בלבבו יבין דכל חיליה הוא יען העסק נעשה באיסור רבית ולד' הסמ"ע ז"ל המקח בטל וכנז"ל. וא"כ אנן בדידן דבתר מרן ז"ל אנו נגררים הנה ידוע פסק מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ח דמקח הנעש' באיסור וכו' בשביל המתנת המעות וכו' דהמקח קיים יעש"ב וא"כ הרי כשל עוזר ונפל עזור לנ"ד אף למטוניה דהר' יריעות האהל ז"ל דאיכא איסור רבית בערבות הנז' דנ"ד: באופן כי מכל הני טעמי תריצי שכתבתי כי לפקע"ד הם חזקים כראי מוצק. ובפרט כי בנ"ד המלוה הוא מוחזק בסארג'י שבידו איני רואה שום מקום כמלא מחט סדקית לקיים דברי הרב יריעות האהל ז"ל עם שאיני כדאי ובפרט לנ"ד פשיטא דלא יגהה מזור כלל כלל. לא. ואדרבא אף הרב יריעות האהל ז"ל אפשר דיודה בנ"ד: כ"א בזאת עפ"י ס' הרב שפת הים ז"ל הנז"ל נר' לענ"ד דטענת השותפים טענה דאיכא איסור רבית אי אמרינן דהכל עיסקא אחת שנמשכה מתחילה וע"ס כיון דכל משאם ומתנם היה בהלואה ברבית וניירות הממשלה וכנז"ל: ואף אם נפשך לומר דאינה עיסקא אחת שנמשכה מתחילה וע"ס יען עיקרה היא עשויה לזמן י"ב חו' ולכל זמן שתמשך. וא"כ בכל סוף י"ב חו' שנותנים לו הריוח שהוא דמי הקציצה ומתחילים למנות עוד י"ב חו' אחרים נימא דהוי עיסקא חדשה ומה לנו לחשוב מה שנתנו לו בי"ב חו' שעברו הנה מלבד דכבר מילתינו אמורה שכל מה שהרויחו באותן י"ב חו' שעברו היה ריוח המדומה ובטעות נתנו להבעה"מ וכנז"ל: עוד זאת יתירה לפקענ"ד נראה דהדין נותן לכוף להמלוה והלווים שיתפשרו ביניהם וזוהי הפשרה הקרובה לדין שינכו כל מה שנתנו להמלוה לחש' ריוח שיחשבו אותו לחש' קרן והשאר ישלימו לו ויחזיר להם הסארג'י והשטר עיסקא ונמצא מפסיד המלוה מניעת ריוח דוקא לא מהקרן: ואפרש שיחתי ואומר כי הנה הך שטר עיסקא דנ"ד ידוע דנהוג בו בעוב"י דמשק יע"א ושרשה ומקורה מדין טרשא דרב חמא כדאיתא בפרק אז"נ ד' ס"ד ע"א וכתב הרא"ש ז"ל שם בשם מהר"מ ופסקה מרן ביו"ד סי' קס"ז. כאשר הורה גבר הרב הגדול בס' בירך משה ז"ל מאריה דאתרא דעוב"י דמשק יע"א בסי' כ"ו ואסברא לן מנהג דמשק יע"א בשער עיסקא באר היטיב. דהיינו דהמתעסק מתחייב להתעסק בסך שיתן לו המלוה עד שיגיע הריוח לסך כו"כ ומקבל המתעסק שכ"ט סך מועט והאחריות על בעל המעות הדר. אלא שמתנים שאם ישנה המתעסק מהתנאים שהתנו עמו דהיינו שלא יערבם עם מעותיו ולא ילוה רק במשכון זו"ך וכו' אז האחריות על המתעסק אף בזמן שהריוח שייך לבעל המעות ומכ"ש שאחר שכבר הגיע הריוח לסך שקצבו שהריוח מאז והלאה הוא למתעסק פשיטא דגה האחריות הוא על המתעסק מאחר שהמעות בידו בתורת הלואה וכל ההנאה שלו: והשתא בנ"ד שאלו השותפים דנ"ד רוב משאם ומתנם היה בניירות הממשלה דהיינו קונסיליט ואוכ"לרגאסיון שימין די פ'יר סארג'י וכיוצא לפקע"ד משא ומתן כזה לא מיקרי שינוי שעברו על התנאי' השותפי' הנז' מאחר דעינינו הרואות דכל העולם בכל האומות בכל המדינות בכל המלכיות היו מוכרין תכשיטיהם וקרקעותיהם ואבנים טובות ומרגליות וכל נתח טוב כדי לקנות מאלו הניירות שהיו חושבים שהיה הענין בטוח הרבה מאד עד שלא נשאר כמעט בכל העולם נקי שלא קנה מאלו הניירות כידוע: וא"כ נמצא שאלו הניירות דומים לזהב וכסף ועודף עליהם ביותר טוב וכאשר ראיתי בעיני כמה נשים שלא רצו להלוות במשכון זהב וכסף רק במשכון קונסיליטי וכיוצא שהיה בהם תרתי לטיבותא הן שהיו בטוחים על הקרן וגם היו בטוחים על הפירות שבהגיע זמן הריוח לא היו צריכים לילך אחר הלוה שישלם להם ההכשר אלא היו חותכים הקופון וגובים ההכשר. וגם המלוה דנ"ד עשה מעשה רב ולא סמך על הלווים הנז' ולקח משכון מניירות כאילו היה משכון זו"ך כ' בו בטח לבו. וניירות כאלו דינם ככסף ממש וכמו שהורה הרב הגדול ראש"ל מרן מלכא גדול הנאמר באברהם יצ"ו ממ"ש הש"ך ז"ל בח"מ סי' ק"ץ במעשה שבא לידו במי שקנה קרקע ונתן ממהנ"י שהיה לו על לוי דהוי כאילו קנה בכסף יעש"ב: ועיין להגאון חתם סופר בחיו"ד סי' קל"ד שהאריך הרחיב בענין הבאנקונוט'ה וגם בח"מ סי' קפ"ז