שמחה לאיש קסז

יע"ש ]ובודאי כי הוא ט"ס] דאינו מתחייב העוסק ע"י התנאים אלא בנזק הבא מחמת השינוי וכו' ונזק זה דהוזל הסחורה ולא הרויח כדי הקציצה לא בא מחמת השינוי וכו' אלא אפי' אם התנו ופירשו להדיא וכו' אינו מועיל תנאי זה לחייבו להעוסק דהו"ל כאלו התנו לתת לו רבית במתנה וכמ"ש הלבוש וכו' יעש"ב: הנה כל רואה דברי הרב ז"ל דבשאלה כתב דכשבאו להפרד בעה"מ עם המתעסק לא מצאו שום ריוח כלל זולת הקרן דהיינו שחשבו מה שהיה בידו מסחורה ומה שנתן לבעה"מ בעד דמי הקציצה בזה נמצא הקרן שלם ולא חסר מאומה. ובתשו' כתב כיון שהוזל הסחורה עד שהוצרך למכור בפחות ובעל המעות ידע שהפסיד אין שום חיוב על המתעסק ליתן דמי הקציצה כלל ומה שנותן לו ינוכה מהקרן שאם ישלים דמי הקציצה שנתן מביתו הו"ל רבית גמור וכו'. הנה כל קורא דבריו ז"ל יתמה כי מאחר שהקרן נמצא שלם בין דמי הקציצה שנתן ובין סך הסחורה שבידו כמ"ש בשאלה וא"כ איך אפשר שהפסיד שמכר הסחורה למכור בפחות הלא אם באמת הוצרך למכור בפחות היה צריך שיהיה נחסר מהקרן ואיך נמצא הקרן שלם אין חסר אין יתר. אם לא דבהכרח צ"ל דבתחילה היה מוכר מזה העסק ביותר ממה שקנה ובראותו כי הוא מרויח היה משלם דמי הקציצה לבעה"מ ובחשבו שכן יהיה תמיד. וכאשר הוזל העסק הוצרך למכור בפחות והפסיד וכשבאו לחש' יצא שכרו בהפסדו מה שהרויח נגד מה שהפסיד ונמצא הקרן שלם. ולהכי כתב הרב ז"ל דאם ידוע זה לבעה"מ אין חיוב על המתעסק ליתן דמי הקציצה ואם יתן הוי רבית גמור דדין זה שהחלו הסחורות לא הוי נזק הבא מחמת שינוי התנאים ואמטו"ל דן את הדין ה' ז"ל דמנכה לו דמי הקציצה. והוי ממש כי הך דנ"ד דבתחילה היו מרויחים והיו נותנים לבעה"מ דמי הקציצה ועתה הוזלו הניירות והפסידו כל ממונם וממון אחרים עמהם ג"כ כידוע ומפורסם לבעה"מ אף אנן נימא דאף לד' מרן ז"ל דס"ל כמ"ש הרב מונסון ז"ל בתשו' הנז"ל דכל ששינה המתעסק חייב אף שהנזק לא בא מחמת השינוי יע"ש מ"מ עיקר טעמייהו הוא דכיון ששינה הרי נתבטל השליחות וקיימי המעות ברשות המתעסק בהלואה גביה ומהיכא תיתי שיתן לו דמי הקציצה אף שהתנו לתת לו היכא שלא קיים התנאים הוי כמתנה עמו לתת לו רבית במתנה וכו': ובפרט לפי השטר עיסקא דנ"ד דנהוג בעי"ת דמשק יע"א דמתנים בפי' שאם לא יקיים התנאים יתחייב באחריות הקרן ובעד הריוח ישבע שלא הרויח ויפטר וכו'. וא"כ אם אנו מחשבים מראשית שנתן להם מעות עד שהוזלו הפירות הכל עיסקא אחת שנמשכה מתחילה וע"ס וכל משאם ומתנם היה להלוות ברבית מתחי' וע"ס ולכן בתחי' שלפי דמיונם היה ריוח היו נותנים לו הקציצה ועתה שהוזלו ונמצא למפרע שהופסד הכל ולא היה ריוח הא ודאי ינכו דמי הקציצה שאם לא ינכו הו"ל רבית גמור אליבא דכ"ע וכמ"ש ה' שפת הים ז"ל: ועלה בדעתי לומר דאיכא עוד ריעותא בהך שער עיסקא דנ"ד דהשותפים נעשו ערבנים קבלנים זל"ז וזל"ז ובכי הא כבר כתב הרב יריעות האהל ז"ל בסי' א' ג' דהוי רבית גמור כההיא דכתב ה' בעה"ת והבי"ד מרן בב"י ביו"ד סי' ק"ס דמותר להלוות לחבירו מנה לזמן פ' בתנאי שחבירו ילוה לו מנה לזמן הנז' אך המרדכי כ' דאסור והוי ר"ק וה' המפ"ה ז"ל שם ביו"ד סי' ק"ס הביא ב' הסברות ולא הכריע ומזה דן את הדין ה' יריעות האהל למ"ד דאסור דה"ה לשנים שנעשו ערבנים קבלנים זל"ז וזל"ז דהוי כאו' הלויני ואלוה לך וכן נמי זה נעשה ערב בעד חבירו ממה שחבירו נעשה בעדו דהוי רבית ועוד הביא ס' הסמ"ע ז"ל דס"ל בח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור דהמקח בטל אף באיסורים דרבנן וא"כ נמצא דעיסקא זאת נעשית באיסור רבית ומזה דן את הדין לנ"ד בשגם שלקחו ממון מראובן להתעסק ונעשו שניהם ערבנים זל"ז וזל"ז ועתה תובע ראובן מאחד מהם כל דמי העיסק' כפי השטר שבידו ששניהם ערבנים קבלנים זל"ז וזל"ז והשיב הוא ז"ל דהשער בטל והערבות בטלה מטעם דליכא איסור רבית שהאחד נעשה ערב בעד חבירו ממה שחבירו נעשה עבורו והוי מקח הנעשה באיסור רבית דהמקח בטל לד' הסמ"ע ז"ל כנז"ל יעש"ב וא"כ גם בנ"ד נימא הכי דהשטר עיסקא בטל מטעם הערבות דאיכא לתא דאיסורא לד' ה' יריעות האהל ז"ל הנז"ל וריעותא זו לא מלבי כי אם בזאת זכורני מזה זמן כעשר שנים שנשאל מע' מוה"ר ראש"ל גאון ירוש' אחד היה אברהם יצ"ו על כיוצא בזה והביא ס' ה' יריעות האהל הנז' לזכות המתעסקים והסכים לסברתו מוה"ר הרה"ג ראש"ל ת"ד בדרא זצוק"ל להלכה ולמעשה. אך כל לגבי דידי אמינא מי יתן ידעתי אמצאהו הפסק הנז' ואראהו אבוננהו אותו ואת נוהו. אך. כבר שאלתי את פי מע' מוה"ר ראש"ל הוא ניהו הפוסק יצ"ו וכה אמר אלי שאין בידו העתקת הפס"ד הנז' ואינו רשום בזכרונו אופן הסדר השאלה שבאותו פרק כיצד היתה ועוד זכור יזכור שהיה טעמים כמוסים באותו פרק באותו נדון: וכשאני לעצמי לפקע"ד איני רואה שום עזר וסיוע לנ"ד מדברי ה' יריעות האהל ז"ל כאשר נבאר להלן בס"ד וכל דבריו ז"ל נפלאו ממני. זה יצא ראשונה לדבריו ז"ל שתי תשובו' הרא"ש ז"ל דסתרי אהדדי לפי דמיונו ז"ל שהרי הרא"ש ז"ל בכלל ע"ג סי' יו"ד פסק שאם שנים שותפים לוו מאחד וכתוב בשטר שהם ערבים קבלנים שהרשות ביד המלוה לגבות ממי שירצה והבי"ד מרן בח"מ סי' ע"ז בב"י ופסקה מור"ם ז"ל שם והרא"ש ז"ל עצמו בכלל קי"ח סי' ט' איהו ניהו מאריה דהאי דינא דס"ל דאסו' לומ' לחבירו הלויני ואלוה לך והבי"ד ה' עה"ג ביו"ד סי' ק"ס הגהב"י אות י"ט יע"ש והשתא לפי דמיונו ז"ל דגם בערבנים קבלנים איתא להאי דינא דאיסור רבית היאך יתקיימו ב' תשו' הרא"ש ז"ל הללו דלדידיה הוי תרתי דסתרן אלא ודאי דבערבנים קבלנים ליתא להך דינא ואין לו דמיון עם ההיא דהלויני ואלוה לך כלל כאשר נבאר ונפל היסוד ונהרס כל הבנין: ועיקר הטעם דאמרתי דאין לו דמיון הך דינא דערבנים קבלנים עם ההיא דהלוני ואלוה לך הוא הטעם דבשלמא הלויני ואלוה לך עושים מעשה בפועל דהיינו שראובן הלוה מנה לשמעון לזמן חודש אחד ואח"ך בשכר הלואה זאת חוזר שמעון ומלוה לראו' מנה לזמן חודש אחד בהא איכא לתא דאיסורא לדעת הרא"ש ז"ל ובעה"ת ודעימייהו. אבל היכא שנעשו ערבנים קבלנים זל"ז וזל"ז יען היותם שותפים סוף כל סוף בעיקר המעשה שהוא הפירעון אינו פורע רק אחד מהם בעדו ובעד חבירו ונמצא שזה שפרע הלוה לחבירו לבד והשני לא הלוה לו מאומה וא"כ היכא איתיה לאיסור רבית כלל ועי' בס' נקודות הכסף מה שתמה על ה' ט"ז ביו"ד סי' ק"מ ס"ק ה' במה שהשיגו על רמ"א ומשם בארה. ואף לדעת ה' מהר"א ששון ז"ל בסי' קס"ב שהוכיח שהמלוה והלוה והעדים עוברים משעת שימה משום לא תשימון עליו נשך וכו' אעפ"י שלא פרע הרבית יעש"ב מ"מ הא דנ"ד לא היה שימה של