שמחה לאיש קנח

ירד בתוכה ואם איתא שלקחה ממנו מוכרח שהוא אחר שירד בחנות והרי הוא מודה דכשנכנס קודם שקנאה ירד ברשות והרי זה כמ"ש הריב"ש ז"ל ומ"ש שהרי היה רווק הוא לו' דבודאי היה סמוך עש"א מכח דהוא רווק וכל זמן שהוא רווק חזקה הוא דסמוך עש"א שאין לו מי שישמשנו. וכן כ' רשב"ם ז"ל בבתרא דמ"ז ע"א ד"ה בין שחלק וז"ל הפליג מאביו ואין סמוך על שלחנו כגון שנשא אשה ע"ש. וכ' עוד דאפי' היה מועיל לו חזקה כלו' דאפי' למאן דפליג וס"ל דחזקה מועלת אכילת ג"ש אפי' להיורד ברשות הי"ד כשטוען שלקחה מאביו אבל זה טוען שאביו לקחה לו ובטענתו זאת אין בה ממש דודאי כיון דהשטר ע"ש אביו אמרינן דהוייא של אביו ודמיא לבא לידק בשער וחזקה וכו' כונתו דבעלמא חזקה במקום שטר קיימא ואינו צריך לשטר דאפי' נאבד ממנו הרי חזקה במקומו ולהכי קי"ל הבא לידון בשטר וחזקה ונמצא השטר מזוייף חזקתו כלא חשיב יען דהחזקה במקום אותו השטר היה עומד וכיון דהשטר בטל גם חזקתו בטילה ואי הוה שתיק מן השטר ובא לידון בחזקה לחוד הים מועיל והן עתה דבא נידון גם בשטר ל"א מיגו דהוה שתיק מן השטר והיה נאמן והשתא נמי נימא דל מהכא שטרא והרי חזקה ונהמניה אלא לא אמרי' מיגו כיון דאיהו טעין שטרא והך חזקה דעבד על סמך אותו שער וכבר נמצא מזוייף דון מינה לנדונו דטעין חזקה ומעות שלקח ממעותיו דאלו לא הוה בכאן שום שטר אז היה מועיל לו טענתו שאביו קנאו לו ובעבורו ועשה חזקה במיגו דאי"ב א' שקנאה מאביו והחזיק ג"ש אבל עכשיו דאיכא שטר אנן סהדי שהוא של אביו כיון שנכתב על שמו והוי כמיגו במקום עדים וכמו דבא לטעון בשטר וחזקה דבלאו שטרא היה זוכה ובעבור טענתו דבא לידון בשטר איבד חזקתו כן נמי דחלה החזקה בטענה שקנאה אביו לשמו ובט' זו אין להאמינו שהרי השטר מכחישו נמצא דדמי לדהתם דהתם נמצא השטר מזוייף וכאן נמי אנן סהדי שקנאו לשמו כמו שמוכיח השטר והוי כמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' רנ"ב: באופן נקיטינן ממנו בין לדעת הריב"ש בין לדעת החולקים אין לו' מיגו ז"ן בכור בכונתו. ועי' הריב"ש סי' שע"א ע"ש ולח"ר סי' רי"ט. ותו ל"ק ממ"ש בסי' קס"א דהתם כבר ידוע לכל שהחזקה של אביו ולא נפל הספק רק כשנפרד מאביו בהשיאו אשה והלך עמה באותה חזקה דאימור אפשר שמעל שלחן אביו יצא והחזיק בבית זהו אי הוה שתיק ולא א' הבן מידי מצד הסברא היינו אומרים כן ואנן לא טענינן ליה דאימור קנאה מאביו וחזקתו תועיל לו אבל כשהוא טען בפי' שלא נכנס בתוכה אלא בתורת מקח ומתנה לדבריו שפיר תועיל לו חזקתו ודוק בדבריו וכששאלתי הני תשו' אהדדי לחכם בני כי ביצחק יקרא יצ"ו ההוא אמר בכונתו ככל האמור ומדובר ולדעתי יפה אמר חנן: והנה מ"ש רב נהוראי הרב הפו' יצ"ו בכונתו דמשום דהוי רווק מה שסיגל הוי לאביו דאין לו יד לאו מילתא פסיקתא היא דזהו ס' ר"ת ז"ל אמנם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"ן דעת הרמז"ל בה' עירובין פליגי עליה וס"ל גדול הסמוך על שלחן אביו יש לו יד לזכות לעצמו כמ"ש המח"א ז"ל ה' זכו"מ סי' ב' ע"ש ומוכרח דכונתו דמ"מ כשבא ממון בנו תחת יד אביו יכו"ל אביו קי"ל כר"ת ז"ל ואני זוכה בו הלכך לא תועיל טענתו שאו' אבי קנאה ממעותי וכיון דהשטר נכתב לשם אביו הרי המוכר דעתו להקנות לאביו וקם הקרקע ברשות אביו והבן נקרא מוציא ז"ן בכונתו לדעת רב אחאי אשר לא כן בהי' קס"א דירד תכף בהשיאו אשה וכגו"ד יש לו יד לזכות לעצמו: ולדידי מה שנ"ל דוחק באוקמתא זו מכח מאי דסתם הרב את דבריו ולא הביא הך פלוגתא ולו' דמצי לו' קי"ל כר"ת ועל מי סמך לסתום דבריו דאלו היה הדבר פשוט דבן הסמוך על שלחן אביו וגדול דאין לו יד שפיר י"ל דכיון למ"ש רב אחאי אבל אחר דשנוי הדבר בפלוגתא לא הי"ל לסתום מזה ותו מי לא משכחת לה שנתנו לו אחרים ע"מ שאין לאביו רשות בו ועי' לה' תורת חסד בסי' קפ"א דקט"ו ע"ב דמייתי משם יש דוחקים להליץ ע"ש: איברא דחילוק זה דהרב לח"ר ז"ל לא נפלאת היא ובפלוגתא שנוי גבי מ"ש בש"ס דבתרא ד"ן רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל וג"ש לאחר מיתת הבעל מיגו דאי"ב אמ"ל אנא זבינתא מינך כי אמ"ל נמי את זבינתא ליה וזבנא ניהליה מהימן ולכאורה הך סוגייא מוכחת פשטא כמ"ד יורד ברשות ואכל ג"ש אית ליה חזקה והק' למ"ד דלא מהני וכ' הרמב"ן ז"ל בשי' די"א כחילוק הרב לח"ר הנז"ל ואיהו לא מסתבר ליה הכי ואוקים שלא נודע שירד בחיי בעלה עי"ש וכ"כ הנמק"י ז"ל בשמו והרשב"א ז"ל הוב"ד בשי' רב"א לא ניח"ל באוקמתת הרמב"ן ומסיק כהי"א ע"ש וכבר רמז דברי הרמב"ן הללו בשי' הריב"ש ז"ל בסי' שכ"ז וכאשר כן נרגש ה' תורת חסד ז"ל בסי' ק"פ דקי"ד סוע"א ע"ש. ומאחר עלות דאפי' הסוברי' יורד ברשות אין לו חזקה מחלקים בין יורד ברשות ממש להיכא דירד בזמן שאין לו חזקה דיורד בזמן דאין לו חזקה אפי' שמתחי' ירד בה בתורת מקח והם הי"א והרשב"א ואלו ע' הרמב"ן והנמק"י והריב"ש דמייתו דבריו ל"ש להו וס"ל דאפי' יורד בזמן שאין לו חזקה אתמר הך כללא. מעתה ניחזי אנן דברי הטוח"מ סי' קמ"ט ס"ט דפ' לאוקמתת הש"ס דנאמן במינו ולפי סברתו דפ' כהרמב"ן והרא"ש סס"י ק"ן ס"ד דיורד ברשות אין לו חזקה הי"ל לבאר דבריו כאן בסי' קמ"ט דמיירינן שלא נודע שירד בחיי בעלה ומדסתם מוכרח לו' דע"כ לא ס"ל כהרמב"ן אלא היכא דיורד ברשות אבל יורד בזמן שאין לו חזקה לא פסיק כוותי' דון מינה דעת מרן בש"ע אה"ע סי' פ"ז דפסק מי שהחזיק בנכסי א"א לא עלתה לו חזקה אלא"כ החזיק בהן ג"ש אחר מות בעלה ע"כ והיא אוקמתת הש"ש הי"ל לבאר שלא נודע שירד בחיי בעלה ואין לו' דמ"ש אלא א"כ החזיק בהן ג"ש דהוי מלתא בפני עצמו דא"כ הכי הול"ל ואם החזיק ג"ש אחר מות בעלה עלתה לו חזקה ומדקא' אלא"כ משמע דקאי אדלעיל שהחזיק בנכסיה בחיי הבעל ואח"מ וה"ן מסתברא דאלת"ה פשי' לכן נר' דפסיק אוקמתת הש"ס והא קמ"ל כל שהחזיק בזמן שאין לו חזקה אי עביד בתר הכי חזקה מהני ט' דבתורת מקח ירד ועי' לה' לח"ר בסי' רי"ט דנרגש מזה ולפי"ה א"ש: איברא דלדעת מרן ז"ל אין אנו צריכים לזה דאיהו בסי' ק"ן ס"ב מייתי הך פלוגתא י"א וי"א וכפי מה שאנו רגילין לפסוק כי"א בתרא כפי הכלל אשר מסרו לנו הרבנים הקודמים זיע"א דדעת מרן דס"ל הלכתא כי"א בתרא והכי פסקי כל הבתי דינים שקדמונו וכן אנו נגררים אחרי' והרי דעתו דס"ל דאם החזיק ג"ש בתר הכי אפי' שירד ברשות יש לו חזקה אמור מעתה דבריו שבאה"ע דסי' פ"ז דפ' אוקמתת הש"ס כפשטיה היינו דאתייא כמ"ד אפי' יורד ברשות יש לו חזקה: תו חזיתיה לרב חביבא הרב הפו' יצ"ו דמייתי מ"ש מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קל"א דאשמועי' חידושא