שמחה לאיש קמט

בדעת הרמב"ם ז"ל שהוא מאריה דאתרא בארעא דמצרים ואיך נוכל להתיר את היבם דנ"ד לייבם את יבמתו. ומה גם דהרב דבר משה ז"ל בח"א באה"ע סי' פ"ד כתב דהרב דרכי נועם ז"ל מה שהתיר לייבם בנדונו הוא מטעם דכבר עשה היבם מאמר יע"ש וא"כ פש גבן ה' הרדב"ז ז"ל וה' לב שמא ז"ל דס"ל בעד הרמב"ם להתיר. ונוסף הוא דהשואל כתב בכתב השאלה דהמנהג בארץ מצרים שלא לייבם כי אם לחלוץ וכן העיד הרב גו"ר ז"ל דכתב על מ"ש מהר"י אסכנדרני ז"ל דסוגיין דעלמא אזלא כהרדב"ז להתיר כתב הוא ז"ל דאישתני מנהגא וכו' וחזרה השבועה לסיני וכו' כמש"ל. וא"כ אם כנים דברי השואל דעדיין המנהג כמ"ש ה' גו"ר ז"ל שלא לייבם וכי הוקבע המנהג לאסור ליבם לעבוד על שבועתו ומי הוא זה יערב אל לבו להתירו לייבם ולעבור על שבועת ד' חלילה! אחר שיש לו בנים ובנות ודאי ופשיטא דלא שבקינן ליה לעבור על השבועה בשאט בנפש ובקום עשה שיקדש אותה ויכניסנה לחופה וכמ"ש בעניותי בסה"ק בני בנימן וקרב אי"ש ח"א סי' א"ך יעש"ב: סוף דבר לפקע"ד היבם הזה דנ"ד אריא דשבועתא רביע עליה וחיובא רמיא על ב"ד הצדק דהתם לשלוח אחריו ולדבר על לבו ולהסביר לו חומר השבועה קרא כדכתיב וכלתו את עציו ואת אבניו וגו'. כאשר הכריע ה' מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' מ"א וע' בס' רוח חיים ח"מ בסי' קכ"ה: אבל לא מלאני לבי להסכים שיעשו לו שום הרחקה רק להפחידו מסיבת חומר השבועה כי רב הוא וגם צריכים ב"ד הצדק דהתם לברר מה שלא פורש בשאלה אם ידו משגת לפרנס שתיהן ולתת מדור לכל אחת בפני עצמה כי בזה כבר כתב הריב"ש ז"ל בסי' א' שכופין אותו לחלוץ אם אין ידו משגת יע"ש. גם לא ידענו אם גם היבמה מרוצית היבום כי גם זה הוא מקצוע גדול לכופו לחלוץ אם אינה מרוצית היבמה כאשר דבר זה מפורש יוצא בס' רוח חיים להגאון החבי"ף ז"ל באה"ע סו' קס"ה שהאריך הרחיב למעניתו כל התנאים הצריכים לייבם יע"ש שמנה אותם אחת לאחת ותרוה צמאוניך וד"ב. זה מה שעלתה מצודתי לפי קע"ד וד' ברחמיו יורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו ולא נכשל בדבר הלכה כ"ד אי"ש צעיר לאו בר סמכא: הצעיר יש"א ברכ"ה ס"ט סימן כ"ז נשאלתי מעיר כלכתא יע"א על ראובן שנשא יתומה בת טובים והכניסה לו סך מה והוא הוסיף לה מדידיה סך מה וכתב לה כתובה כמנהג המקום. וזה תשעה חדשים לנשואיה. ועתה תבע הבעל שרוצה לגרשה ולשלם לה סכי כתובתה והיא אינה רוצה להתגרש יורינו המורה לצדקה אם יוכל לגרשה שלא לרצונה או צריכה פיוס שתתגרש מרצונה ושכמ"ה: תשובה הנה בשמים עדי שאיני פנוי משום צד להשיב שואלי מסיבת עול הציבור והיחיד וגם חולשת גופי לא יתנני לישב ולקבוע לימודי בלילה כבשנים קדמוניות כי הגיעו ימי הזקנה ולא צילא דעתאי כי שגבו תלאותי אך ורק יען השאלה איננה משום צד מהצדדים כי אם מחכם הנמצא דר באותה העיר ארי נעשה שואל דינא קא תבע על הדין ועל האמת וחביב עלי עד לאחת זוהי סיבה כי דחקתי ונכנסתי להשי' בקצ'ר אמיץ מה שתעלה מצודתי לפי מיעוט קט שכלי וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הנה השואל הנז' כתב השאלה סתומה ולא הודיע לנו אם הוא זיווג ראשון או זיווג שני? גם לא ביאר דבריו אם כותבים בכתובה השבועה שלא יגרשנה בע"כ ושלא ישא אשה אחרת עליה? או כותבים שלא ישא אשה אחרת עליה לבד? או אינם כותבים כלל לא זה ולא אותו? גם לא פורש בשאלה אם מנהג המקום כל מי שרוצה לגרש את אשתו משלם הכתו' בב"ד ופטור משאר וכסות ועונה או אין המנהג כלל שאינו מגרשה בלתי שתתפייס לקבל ג"כ ברצונה? גם לא פורש בשאלה טענת הבעל שרוצה לגרשה לאיזה סיבה אם ראה בה דבר מכוער? או מאיסה עליו? אם מחמת שנאה? אם מחמת קטטה? אם מחמת איזה מום? או כי לא ישרה בעיניו כי כל אלה הספיקות הן הם צריכים לידע מה להשיב כפי סגנון השאלה. אך יען המקום רחוק מוכרח אנכי לפרש בתשו' במונח שאינו זווג ראשון וגם שאין כותבים בכתו' שום שבועה וגם שלא יש שום מנהג בעיר וגם צריך להניח במונח שאין לו שום טענה לגרשה כי בודאי אם היה לו איזה טענה היה מפרש דבריו כדי ליפטר ממנה שישמעו טענתו בב"ד: ומילתא כדנא שלא פשעה כנגדו האשה ואין לו שום טענה עליה לגרשה רק כי על הרוב עיניו נתן באחרת כי מצא נאה הימנה ורוצה לגרשה ולשלם לה סכי כתובתה הא ודאי דאסור לעשות מעשה זר כזה לכתחילה. ושרשו ומקורו הוא מדאיתא בשלהי מס' גיטין ד' צ' ע"א גבי פלוגתא דתנן במתני' לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר לדברי בית שמאי ובית הלל סברי אפי' הקדיחה תבשילו ואמרו בגמ' דפלוגתא דב"ש וב"ה בכוונת קרא דלב"ש דצריך שימצא בה עדות דבר ולב"ה או ערוה או דבר וכו' ואיבעיא התם אמ"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו ופשיט רבא מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד יעיש. מוכח מהו' זאת דדוקא דכבר עבר וגירשה בדיעבד אמרינן מאי דעבד עבד ואין מחייבין אותו להחזירה דדוקא באונס גלי רחמנא הכי. אבל איסורא מיהא איכא. וכן הוכיח הרב מהרימ"ט ז"ל מסו' זאת כאשר כתבתי בעניותי בתשו' ח' אה"ע סי' כ"א ומשם בארה. תו איכא התם בש"ס דף צ' ע"ב כי שנא שלח ר' יאודה אמר אם שנאתה שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזיוג שני דאמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות שנא' וזאת שנית וגו'. והעור ז"ל בסי' קי"ט הביא פלוגתא דב"ש וב"ה במתניתין ופירש פלוגתייהו כמ"ש בש"ס דלב"ש דרשי לקרא כדכתיב כי מצא בה ערות דבר ולב"ה או ערוה או דבר דהיינו שפשעה כנגדו ואפי' הקדיחה תבשילו וכו' וסיים בדבריו וז"ל בד"א בזווג שני אבל בזווג ראשון אפי' מזבח וכו'. המובן מדבריו דבזווג ראשון כ"ע מודים לב"ש דלא יגרשנה אא"כ מצא בה ערות דבר מטעמא דר' אלעזר דאפי' מזבח וכו' אבל בזווג שני פליגי ב"ש וב"ה ור"ע במתני' וגם האמוראים ר' יאודה ור"י דפליגי בפירושא דקרא כי שנא שלח הוא בזווג שני שאם פשעה כנגדו עד ששנא אותה ישלחנה אבל בזווג ראשון כולהו מודי דשנוי המשלח מטעמא דר' אלעזר. וכן פירש מרן. הב"י ז"ל שם בעד הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה' גירושין ה' כ"א וכתב מרן ז"ל וז"ל ומ"מ נראה מדבריו דהלכה כב"ה מדכתב שניה אם שנאה שלח אלמא לא בעינן דבר ערוה כב"ש וגם שנאה משמע על ידי שום דבר שעשתה אבל משום שמצא אחרת נאה הימנה אין לו