שמחה לאיש קמב

צריך למתנה קמייתא דבלא מודעה מוכחא מילתא דאנוס וכו' באופן דלענ"ד פליטת הקולמוס היתה שלא מדעת דלפי דבריו דאי הוה בעי הוה מצי למיכף ליצריה נמצא דאין כאן אונס ולמה לא קנתה האשה המתנה וד"ב: תו חזיתיה למני"ר שהביא דברי רשב"א בתוס' דבתרא ד' מ"ח ע"ב בד"ה קדיש בביאה וכו' שכתבו וז"ל תימה לרשב"א היכא דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קידושין דכנגד גופה הקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה. ועוד דא"כ הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קידושין לא הוי אלא בכסף ובביאה אבל אי קדיש בשטר לא דהוי תליוה ויהיב וי"ל דכנגד גופה הקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה וכו' יעי"ש ומדברי התוס' הללו דחה דברי הב"ד הצדק הי"ו שחשבו דהנאת ביאה לא הויא הנאה מההיא עובדא דפ' חזקת וכו' ואנכי תולעת יעקב לא ראיתי דברי הב"ד הצדק הי"ו כדי להשיב אם באולי יהיה מענה. ואולם זאת אגיד לכבודו שכתב שפירוש דברי התוס' במ"ש ודוחק לו' לפי שיש הנאת ביאה דכוונתם דאף דבעלמא הנאת ביאה חשיבה ממון אבל בכה"ג שכפה אותה באונס לבא עליה שלא ברצונה כיון דמאיס לה הוייא לה ביאה זאת כקוץ מכאיב ולגבי אשה זאת שבא עליה באונס הוא שכתבו התוס' ודוחק לו' שיש לה הנאת ביאה אבל אנה"ן דבעלמא הנאת ביאה הוייא ממון גמור והוייא כמכר ע"כ תד"ק: ולפקע"ד אי אפשר לפרש פי' זה בדברי התוס' ז"ל שהרי בב"ק ד' ק"י ע"ב איתא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ותי' התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הרי להדיא דאפי' למוכה שחין דהוא מאוס לכל העולם עכ"ז אמרי' דניחא לה כ"ש לגבי זה האיש שאין בו שום מום ודאי דיש לה הנאת ביאה ואפי' לגבי גוים בכמה דוכתי אמרינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ואמאי נימא דלא הוייא לה הנאת ביאה. ותו מי הגיד לנו דמשום דמאסה בו כפה אותה לקדשה בביאה הלא אפשר היא היתה תובעת להתקדש בכסף והוא אנסה ובא עליה לשם קדושין. אבל באמת אין זו כוונת התוס' לענ"ד אלא כוונתם פשוטה ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה להחשיבה ממון גם בעלמא גם בנדון זה שבא עליה באונס בלי הבדל וזה פשוט: ודרך אגב ראתה עיני דברי התנא ה' מש"ל ז"ל בפ"ז מה' זו"מ ה' פ"ד שהביא דברי מהריק"ו ז"ל דסי' קל"ג שכתב בנדונו דהוי כמו תליוה וזבין וכו' כתב הוא ז"ל ול"נ דלא דמי וכו' ועוד אמינא דלא דמי דהתם הלוקח נתן המעות בשעת התליה ומשו"ה אמרו לגבי זוזי גו"מ אבל בנדון זה וכו' כיון דלא מטי ההנאה עכשיו. ומנה אמינא לה ממ"ש התוס' בפ' חזקת גבי תליוה וקדיש [וכבר הבאתי דברי התוס' לעיל] ואם איתא דחשיב תלויה וזבין אגב זוזי שיתן אח"ך מאי קשייא להו ממאי דאמר אמימר וכו' אבל בשטר לא דהוי תליוה ויהיב הלא בשטר נמי הוי תליוה וזבין דמטי לה הנאה אח"ך שיבא עליה דודאי ע"ד לבועלה קדשה והשתא ס"ד דהנאת ביאה חשיב כתליוה וזבין. אלא ודאי דצריך ההנאה בשעת האונס הוי כתליוה וזבין אזי גמר ומקנה ואי לא לא יעי"ש. ואחרי נשי"ר לא זכיתי להבין אמרי בינה דאנה"נ כשיבא עליה אח"כ תהיה לה הנאת ביאה ותהיה מקודשת. אכל למאי דביני ביני משעה שקדשה בשטר עד אותה שעה שיבא עליה [מי יודע מתי] יצא שמה בעיר ומקודשת ואם בא אחר וקדשה אינם חוששים לקדושיו וע"ז חלה קו' התוס' דלא יהיב לה מידי היאך הוי זביני. וכך הם פי' התוס' אחר שכתבו ודוחק לו' שיש לה הנאת ביאה חזרו להקשות ועוד אף אי נימא דהנאת ביאה חשיבא ממון התינח לזה דקדיש בביאה שכבר בא עליה אבל אם קדשה בשטר לא הוייא מקודשת דהוי תליוה ויהיב ואנה"נ שאחר שיבא עליה פשיטא דהוייא מקודשת אבל קודם הביאה צריכים לומר דלא הוייא מקודשת כיון דלא גמרה ומקניא נפשה עדיין דלא יהיב לה מידי ואין זו מ"ש אמימר תליוה וקדיש דמשמע בין בכסף בין בשער בין בביאה דמשמע דתכף שקבלה השטר הוייא מקודשת גמורה והוי תלויה ויהיב ואפי' המקדש בביאה איתא בש"ס קדושין ד' יו"ד ע"א דאם הערה בה וקודם גמר ביאה פשעה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ועי' הרא"ש ז"ל שם והכי פסק מרן בש"פ אה"ע סי' ל"ג ס"ק ב' וא"כ כ"ש זאת שקדשה בשער לבד ולא מידי יהיב לה דאם קודם שיבא עליה פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהוייא מקו' לשני כיון דאכתי לא גמרה ומקנייא נפשה עד שיבעול אותה ושפיר מקשו התוס' דאף דנימא דבכל מילי תליוה וזבין ז"ז אפי' שיקבל הדמים אח"כ וכן בתליוה וקדיש מ"מ במקדש בשטר ליכא למימר הכי וכמובן וצ"י. ומה שתמה מני"ר על ה' נחלת שבעה ז"ל ועל ה' תורת חסד סי' כ"ט לפי דעתי נר' שהאמת אתו ירבו כמותו: ומה שהביא משם ס' כרם חמד ספר זה אינו מצוי אצלי ולא ידעתיו כלל בקשתיו ולא מצאתיו: ומה שכתב עוד דבנ"ד לא נשא אשה למלאת תאותו רק להבנות ממנה בזש"ק וגס מ"ש שהיא מודית באונס וכו' כבר מילתי אמורה לעיל ב"א בארוכה ולפי"ד מעלה ארוכה: ומה שנכנס לבית הספק יען שנשבע לקיים המודעה אי דמי לפלוגתא דאביי ורבא כתמורה כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני דקיי"ל כרבא ומ"ש התוס' באיסור עובר על השבועה דהוא איסור שבדה מלבו וכו' ואי קי"ל כמרן ז"ל מ"ש בב"י וכו' לדבר הזה יסלח כת"ר דהנה מלבד דכבר פסיק בסכינא חריפא הרב מוהרימ"ט ז"ל בח"ב בח"מ סי' מ"ג בנדונו שנשבע שלא לבטל המודעה אם לא יקרע אותה קרע ב"ד וכתב כיון שנשבע באופן זה הא ודאי דלא גמר ויהיב יעש"ב ודון מינה ואוקי באתרין נעשו סניגורין והמודעה קיימת כראי מוצק וכמ"ש לעיל משם ה' דרכי נועם ז"ל באר היטיב. ואף אי איכא מחלוקת ודאי דמצי המוחזק לומר קי"ל באין תפונה: זאת ועוד לפקע"ד אמינא דזה האיש דנ"ד לא עבר על השבועה כל ימיו כלל דהנה המובן מתוך השאלה שזה האיש בעודו בחיים הוא היה אוכל פירות החצר אף בכתב לה החצר במתנה גמורה ומן דינא דגמ' בפ' חזקת ד' נ"א ע"ב איתא התם אמר רב המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ר' אלעזר אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא דבנתן לה החצר במתנה כולהו מודו דאין הבעל אוכל פירות וא"כ איך היה אוכל הפירות זה האיש דנ"ד בהיותו בחיים אם לא שנאמר שעיקר המתנה שנתן לה היה לכשתתאלמן או תתגרש אזי תזכה במתנה. נמצא דכל ימיו לא עבר על השבועה שלא נתן לה בהחלט גוף הפירות. ואם היא מתה בחיו הוא היה יורש כדין נ"מ