שמחה לאיש קמא

ודאי מה שמחלה כתו' שלא יתקוטט עוד עמה הוי אונס גמור ואין צריך מסירת מודעא כמ"ש שם ה' ב"ש וה' ח"מ ז"ל אבל בסי' קי"ח שפסק מרן תשו' הרא"ש ז"ל שהבעל היה לו טענה אלימתא על אשתו שכבר שהה עמה עשר שנים ולא ילדה וסמא בידיה לגרשה או לישא אשה אחרת ותמורת טענה זאת מחלה לו כתובתה הא ודאי דהוי פשרה ממש וצריך מסי' מודעא ועי' למהרימ"ט ח"מ ח"ב סי' מ"ב שהק' דברי הרא"ש ז"ל דסתרי אהדדי ותי' דמ"ש הרא"ש וצריך מסירת מודעא הכוונה שידעו העדים ואינה נאמנת לומר אנוסה הייתי וכו' יע"ש. וא"כ איני רואה שום קושי ושום דמיון לההיא דפ' חזקת כלל לפקע"ד: וחזה הוית למע' כבוד הודו שנתן ריוח בין הדבקים ולחלק יצא בין ההוא עובדא דפרק חזקת ובין נדון הרדב"ז ז"ל והך דנ"ד. והוא דהא דאמרי' תליוה וזבין זביניה זביני היינו שמקבל המעות בשעת המקח ועל זה טרח להביא דברי הרמב"ם ז"ל ומ"ש הרב התנא מש"ל ז"ל וכו' בהא הוא דאמרינן תליוה וזבין ז"ז. משא"כ בההיא עובדא דפ' חזקת דהמתנה נכתבה קודם והכי מוכח מהש"ס ומל' הרמב"ם והטור ז"ל וא"כ כיון שכתבה מקודם ואפשר היתה האשה חוזרת בה מלהתקדש לו אפי' עם המתנה ג"כ וא"כ לא הוי כזביני ואמטו"ל דינה כמתנה דבגילוי דעת לבד סגי לא כן בנדון הרדב"ז ז"ל דהוא היה קשור בשבועה שלא לישא אשה אחרת וכשפייסה והיא נתנה לו רשות באותה שעה הויא ממש פשרה ודינה כמכר ולא סגי בגילוי דעת זהו תוד"ק ויחזקהו במסמרים החילוק הזה לא ימוט: וכשאני לעצמי אמינא באמת דחילוק זה ניתן ליאמר והוא מוסבר ואמיתי אך בנ"ד ובנדון הרדב"ז ז"ל להפרידם מההוא עובדא דפ' חזקת לא יוצדק ליאמר לפקע"ד אף ליכתב מכמה טעמי אשר אפרש שיחתי. אדא כי כל היסוד אשר קבע עליו מני"ר הוא שהמתנה קדמה לנשואין ולא הוי כמו זביני דבעת האונס שהוא המכר מקבל המעות זה מוכר וזה נותן המעות. והנה מלבד דכבר פסק בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ק ט' דכל שהתנה בתחילת המקח אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ועיין סמ"ע שם וה"נ תנאי התנתה אי כתבת. לי כל נכסיך וכו' נמצא דאדעתא וע"מ שתתקדש לו הוא כתב המתנה. ועוד דמי לא עסקינן דכתב בתוך שטר המתנה הריני כותב לפ' כל נכסי וכו' בתנאי וע"מ שתתקדש לי והכי אמר לעדים שיעידו שע"מ כן כותב לה כל נכסיו ואם לא נתרצית המתנה בטילה. וא"כ בשעה שמקדשה מוסר לה שטר המתנה ונמצאו המתנה וקידושיה באים כאחד כמ"ש במס' גיטין דף ע"ז ע"ב וא"כ להוי כזביני כיון שבעת המכר מקבל המעות וה"נ בשעה שנותן לה המתנה מקדשה ברגע אחד זוכים שניהם היא במתנה והוא בקדושיה: זאת ועוד קשה לענ"ד במה שסיים בד"ק כתוב למר דבנדון הרדב"ז ז"ל והך דנ"ד הוי ממש פשר ודינה כמכר כיון דבשעה שכתב לה המאה פרחים או החצר באותה שעה פטרה לבעלה מן השבועה וממנהג הקהל בנ"ד ולא סגי בגילוי דעת. משמע מדבריו דבגילוי דעת לא סגי אבל צריך מסירת מודעא והכרת האונס ובהכי סגי דהוי כזביני. והוא תימה דהרואה יראה בנדון הרדב"ז ז"ל היה מסירת מודעא וכתבו העדי הכרנו באונסו ועכ"ז תמה הרב ז"ל על העדים איך כתבו הכרנו באונסו דלא משכחת הכא אונס וכו' וכו' וא"כ הדרה קו' לדוכתא אמאי לא חשיב ליה הרדב"ז ז"ל אונס כההיא דפ' חזקת ובשלמא לנ"ד שפיר מצי לחלק יען בנ"ד לא כתבו העדים בשטר המודעא והכרנו באונסו אבל לנדון הרדב"ז ז"ל לא אפשר לחלק בהכי כיון דלדעתו ז"ל ליכא שום אונס: זאת לא זאת דהמתבונן היטיב בההיא עובדא דפ' חזקת אין הבעל הכותב כל נכסיו לאשתו כדי שתתקדש לו אינו מוכר כי היכי דנימא דצריך שיקבל דמי המקח בשעת המכר אלא הוא הקונה את האשה כדתנן האשם נקנית וכו' האיש קונה וכו' וזה פשוט דהבעל קונה את האשה ולא האשה ונמצא שהוא אנוס לקנות את האשה ואם היה אנוס מאחרים שאנסוהו לקנותה ולקדשה כבר כתב העיטור באות מ"ם מודעה ד' פ"ב ע"ד שכתב וז"ל ודוקא אנסוהו למכור דאגב דקביל זוזי גמר ומקני כדאמרינן מודה שמואל בדיהיב זוזי הלכך גבי אשה נמי פליגי אמימר ומר בר רב אשי דוקא תליוה וקדיש דיהיב זוזי ואיתתא קבלינהו אבל, אנסוהו לקדש ולקנותה לאו כלום הוא עכ"ל. ועיין למהרח"ש בקונטריס המודעה ד' ז"ך ובס' אחי וראש בח' ח"מ סי' ע"ו ובס' דבר המשפט בסי' ר"ה אות כ"ה ומרן הבי"ד בב"י בח"מ סי' ר"ה ומור"ם ז"ל פסקה בש"ע סי' ר"ה ס"ק י"ב ועי' להכנה"ג בהגב"י שם יעי"ש. נמצא דזה הבעל דההוא עובדא דפ' חזקת הוא אנוס מחמת נפשיה לקנות את האשה ולא למכור ולא יוצדק לומר בזה שיקבל המעות בשעת המכר יען שהוא הקונה ולא המוכר ונפל היסוד החילוק שחילק, רו"מ כת"ר ונהרס הבנין אחרי המחי"ר מכתו"ד ודו"ק: עוד חזון הרביתי לחכם אחד ואת שמו לא הגיד שיצא לחלק בין הנושאים והוא דההיא עובדא דפ' חזקת בהכרח הוא דהוי מתנה משום דזה האיש היה אמוד בעצמו דהוה מצו למיכף ליצריה שלא לישא זאת האשה ולא לכתוב לה כל נכסיו והיה לוקח אשה אחרת כי הרשות בידו לישא אשה שירצה וא"כ ודאי דהא דנתרצה וכתב לה כל נכסיו הוייא מהנה ממש. משא"כ בנדונו של הרדב"ז ז"ל שהוא היה רוצה לישה אשה אחרת אבל היה קשור בכבלי ברזל במאסר השבועה ולא יוכל לישא שום אשה אם לא שתתן לו אשתו רשות הוה ליה כמכר כאילו קבל דמים ממנה זהו תו"ד ומני"ר כבר רמיא עליה קבא דקושייתא ואולם אנא דאמרי כבודו במקומו מונח של החכם הזה יהיה מי שיהיה דהוא טעות גמורה והוא פלא שלא ראה דברי הטור בסי' רמ"ב שכתב וז"ל מתנה טמירתא וכו' כההוא דאזל לקדושי איתתא וכו' ואעפ"י שהיה אנוס בשניה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופי' הרר"י הלוי ז"ל דה"ט משום דאונסא דאתי מחמת נפשיה וכו' אבל ר"ח ז"ל פי' וכו' וכתב מרן הב"י ז"ל וז"ל ומ"ש רבינו ואעפ"י שהיה אנוס וכו' כלומר שהוקשה לרבינו למה הוצרכנו להקדמת מתנה לבטל מתנה שנייה היכא דאיכא הוכחה בשניה תיפוק ליה דבלא קדימת ראשונה בעלה השניה כיון שהוא אנוס במתנה שניה דאמ"ל אי כתבת כל נכסך מקדשנא לך וע"ז כתב שהר"י הלוי תירץ דה"ט משום דאונסא דמחמת נפשיה הוא וכו' כלומר דאי הוה בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא לקדושי ההיא איתתא ולא לכתוב לה כל נכסיו הילכך לאו אנוס הוא אבל ר"ח פי' הא דלא קנתה וכו' לאו משום מתנה קמייתא וכו' אלא משום דמוכחא מילתא דאנוס הוא וכו' עכ"ל: והשתא נחזי אנן למטוניה דזה החכם אם באמת הוה מצי למיכף ליצריה א"כ אינו אנוס במתנה ולמה לא קנתה האשה אלא בהכרח לומר דמה שלא קנתה הוא משום מתנה קמייתא טמירתא וא"כ זוהי ס' הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל ומאי חדית לן והרי כ"ח פליג עליה דלאו אונסה דמנפשיה הוא ולא היה