שמחה לאיש קמ

היא נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' כך הוא יכול לומר נח"ר עשיתי לה ולא יתקיים כל מה שעשה ואנו מוצאים בדברי רז"ל שבטלו דומה לזה ההוא דאזל לקדושי איתתא ואמרה לו אי כתבת כל נכסיך וכו' וכתב לה וכו' ולא קנתה מזה כלום דאמרינן מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכתב לה הכא נמי מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכתב לה עכ"ל יעשב"ב. הרי להדיא דט' כעיקר שאמרו בההיא עובדא מוכחא מילתא דאנוס הוא משום שכ' לה כל נכסיו ואין לו דמיון לא עם נדון הרדב"ז ז"ל ולא עם נ"ד כלל: ועוד יש לחלק לפקע"ד והוא דההוא עובדא דפרק חזקת היינו שהאשה אמרה לו אם תרצה שאתקדש אני לך תתן לי כל נכסיך נמצא שהיא אנסה אותו שיכתוב לה כל נכסיו שהאונס שיכתוב לה כל נכסיו בא ממנה ולמלאת תביעתה הוכרח לכתוב לה כל נכסיו אבל בנדון הרדב"ז ז"ל לא בקשה ממנו מתנה כלל רק היתה מעכבת בידו מלישא אשה אחרת בטענה שיתפלש באפר ויקיים שבועתו וכן בנ"ד היתה מעכבת בידו שלא ישא אשה אחרת תמורת המנהג אלא שהוא נתחכם ופייסה בסך מאה פרחים להתיר לו השבועה ובנ"ד פייסה במתנת החצר. באופן שהאונס של המתנה לא בא אליו מצדה כההיא עובדא שהאונס בא אליו מצדה שהיא תבעה בפיה שיכתוב לה כל נכסיו ולדידי הוא חילוק אמיתי ודק השכל והכי דייק דברי הרדב"ז ז"ל שכתב וז"ל ולא יכתבו העדים ידעינן באונסיה דהיא לא אנסה אותו לכתוב לה אלא הוא כדי לפייסה רצה לכתוב לה: ותבלין מצאתי לחילוק זה דבהכרח צריכים אנו לחלק בהכי דאלת"ה לא מצאתי ידי ורגלי לתרץ קושיא גדולה וחזקה להרדב"ז ז"ל שכתב דברים הללו שהם הפך דברי הריטב"א ז"ל בפ' איזהו נשך שכ' וז"ל ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשה לו מחילה על הנשך לאחר הפרעון כי עבדי נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי המחי' וכו'. וכן הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שנותן קרוב הדבר שאין מתנתו מתנה שזה כמסירת מודעא וגילוי דעת שנותן באונס ואצ"ל דבגט כיוצא בזה דפסולה עכ"ל והוב"ד בש"מ לפ' איזהו נשך על ד' ס"א ע"א ופסקה מרן בבד"ה בסו' סי' ר"ה וגם הכנה"ג הבי"ד בסוף סי' ר"ה בהגהב"י אות קכ"ב הראת לדעת דאונס השבועה הוי אונס וסגי בגילוי דעת. וק' להרדב"ז ז"ל איך כתב דלא משכחת הכא באונס כלל ולא ידענא איך כתבו העדים ידענא באונסיה וכו' הלא אנוס הוא מחמת השבועה שנשבע שלא ישא אשה אחרת ואמטו"ל נתרצה לתת לה המאה פרחים שתתיר לו שבועתו ולפי דעתי ההכרח יאלצנו לחלק בין הנושאים דהתם בנשבע לתת המתנה מקבל המתנה דוחק אותו תמיד שיתן לו המתנה כאשר נשבע וע"ז מסר מודעא שאינו נותן מרצונו כי אם אנוס הוא מחמת השבועה אבל בנדון הדדב"ז ז"ל לא אנסה אותו שיתן לה מאה פרחים וישא אשה אחרת אלא הוא בקש ממנה שתתן לו רשות לישא אחרת באופן שתביעת ממון אינה תובעת ממנו משא"כ במ"ש הריטב"א ז"ל דמקבל המתנה תובע ממנו המתנה. וגם בעובדא דפ' חזקת כיון שראתה חשקו כי גבר יצרו עליו תובעת ממנו שיכתוב לה כל נכסיו זה נר' לע"ד ברור. דבלא"ה לא יצאנו ידי חובתינו להבין אמרי בינה דעת הרדב"ז ז"ל אם לא עפ"י החילוק הנז' דמקבלת המתנה לא תבעה ממנו שום מתנה כי אם מעכבתו או בכח השבועה או בכח המנהג כנ"ד והוא כדי לינצל מן העיכוב נתן לה מתנה וכמובן: ומה שהקשו מט' הב"ד הצדק הי"ו על ה' תורת חסד ז"ל סי' רי"ז. הנה טרם כל אציגה נא העתק השאלה הכתובה בלשון לעז וקשה להם להבין הלשון וזה ביאורו ראובן רצה להשתדך עם דינה ודינה היו לה בנים מבעלה הא' ושלח ראובן לומר לדינה שהוא אינו מקבל לזון היתומים בביתו והיא סברה וקבלה שלא יקבלם. ונגמרו השידוכין ע"מ כן שלא יהיה שום חיוב על ראובן לזונם. ואחר ט"ו ימים של השדוכין ידע האפוטרופוס של היתומים שנשתדכה דינה לראובן ושלח לראובן שיקבל עליו לזון היתומים חמש שנים ויתן בידו מאה גרוש'י שיהנה מפירותיהם. וראובן השיב שאפי' באלף גרוש'י אינו מקבל עליו לזונם יען הם עשירים והאפוטרופוס השיב שאם לא יקבל עליו לזון את היתומי' שיבטל השדוכין וראובן נתרצה לבעל השידוך וכששמעה דינה שהסכים ראובן לבטל השדוכין שלחה לו בבקשה שלא יבטל השדוכין כי הוא לה לבושה ולכלימה וכבר פעמים רבות עשה לה כן האפוטרופוס ונתנה לו עצה ההוגנת שימסור המודעא ואח"כ יקבל בקנין לזון את היתומים וכן עשה ראובן ומסר מודעא לפני שני ע"כ ואח"ך קבל עליו בקנו"ש לזון את היתומים. ועתה רוצה לפטור עצמו בכח המודעא. והמודעא לא חתמו בה העדים מפחדם מהאפוטרופוס והשיב אחר שהביא סוגיא בפ' חזקת נהרדעי אמרי וכו' וכו' ושוב כתב וז"ל באופן שכדי לבטל זה החיוב צריך שיעידו עדים שהיה אנוס וכתב שם ולא נתחייב וצריך להגיה שלא נתחייב מדעת דינה אשתו שהיא כבר נתרצית לינשא לו בלא שום חיוב אלא שהוכרח לעשות כן באונס כדי שלא יעכב אפוטרופוס על ידה ועל כן יעצתו שימסור מודעא לפני העדים ותודה לפניהם שזה החיוב הוא על צד האונס וכו' ואפי' אם לא כתבו וכו' יכולים להעיד על פה וכו' יע"ש ופירוש דבריו לפקע"ד שמודעא זו לא סגייא בגילוי דעת ומסירת מודעא אלא צריך שיעידו העדים שהיה אנוס שהיא כבר נתרצית לינשא לו בלא שום חיוב והאפוטרופוס היה מעכב על ידה והיא תודה לפני העדים שחיוב זה היה באונס אם כן יעידו העדים אפילו על פה שהכירו באונסו מהני. דבשלמא אם היה העיכוב מצדה שהיא לא היתה רוצה לינשא לו אלא ע"מ שיתחייב כנז' היה צודק לומר דהויא מתנה ודמיא לההוא עובדא דפרק חזקת שהיא לא נתרצית לינשא עד שיכתוב לה כל נכסיו והוה סגי בגילוי דעת ודכוותה בנדון הרב ת"ח ז"ל. אבל מאחר שלא בא העיכוב ממנה אלא מצד האפוטרופוס שעיכב בידו שאם לא יתחייב לא יניחהו לישא אותה הוי כזביניה שהוא נתחייב בחיוב המזונות נגד שלא יעכב האפוטרופוס מלישא את האשה מאחר ששניהם מרוצים להנשא בלא שום חיוב זהו שצריך שיעידו העדים שהיה אנוס באופן זה ומהני אבל מסירת מודעה לבד בלתי הכרת האונס לא מהני יען הויא כזביני זה נלע"ד ביאור דברי הרב ת"ח ז"ל למדקדק היטב בדבריו ולא הארכתי לכתוב כל תיבה ופירושה כי סמכתי על המבין היטב בדבריו ז"ל. מעתה אם כנים דברי ויפה כיוונתי לפרש דברי ה' ת"ח ז"ל אין לו שום דמיון עם ההיא עובדא דפ' חזקת כלל [ובזה נסתלקה קו' ה' זל"א ז"ל על ה' ת"ח ז"ל מההוא עובדא] אלא שהוא ז"ל חילק דהתם שאני שתבעה כל נכסיו וכאמו"ל: ומה שהקשו על מ"ש ה' בית שמואל ז"ל בסי' קי"ח באה"ע ס"ק י"ח כל לגבי דידי לא ידענא מאי ריח קושיא איכא דמ"ש מור"ם בסי' ק"ה שהיא תשובת הרשב"א ז"ל דמיירי שהבעל היה מתקוטט עמה בלי שום עילה וסיבה כאשר ידעו העדים זה בבירור הא