שמחה לאיש קלב

ועוד מצאתי אתר החיפוש דעת שלישית בס' הר"מ ז"ל והוא שראיתי לה' המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר בפי"ג מה' עדות על הר"מ ז"ל שהביא סוגיא דפ' זה בורר ד' ז"ך בשלימותה מרישא לסיפא ואח"כ כתב וז"ל הרב כתב שקרובים האם אינם פסולים אלא מדבריה' ונר' דהא דילפינן מקראי קרובי האם היינו כגון בני ראובן לבני דינה שהם קרובים מצד האם שהיא דינה דכיון דתחילת הקורבה היא מצד האב יעקב אבי ראובן ודינה הוו קרובים מן האב אבל אם הקורבה מן האם כגון ב' אחים מאם אחת ולא מאב שאין תחילת קורבתן אלא מצד האם לא פסילי אלא מדרבנן דכיון דילפינן מאבות אבות הרי דמני משמע שתחילת הקורבה היא מן האב אע"ג דהשתא בשגם הוא שנים מצד האם ואפי' שני בני אחיות שהן אחיות מצד האב הן בכלל זה כיון דאביהם אחד וכדאמרן עכ"ל. והרב ערוך השלחן אה"ע סי' מ"ב אות ח' הביא דבריו וכתב לנדון דידיה אע"ג דקרובים הם מצד האם כיון דאב אחד לב' אחיות פסולים מדאורייתא לכ"ע. ואח"כ כתב דמסתמיות דברי המ"מ והרשב"א משמע דאין חילוק וכו' יע"ש. ויש לי הרבה לפלפל בזה רק לא באתי אלא לענין דינא דוקא דאין הפנאי מסכים עמי לפלפולא: דבר הלמד מדבריו ז"ל בדעת הר"מ ז"ל דמ"ש בגמ' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות וכו' היינו קרובי האב שבאים מתחילה מצד האב דזה מרבינן מיתורא דאבות אבות תרי זימני ומ"ש הר"מ דקרובי האם פסולים מדבריהם היינו בקרובי האם שתחילת קורבתן מצד האם. ועפ"י דרך זה של ה' המבי"ט ז"ל ניצול הר"מ ז"ל מכל ההשגות שהשיגו עליו גאוני ארץ ראשונים כמלאכים ז"ל: ובאמת המדקדק יפה בדברי הר"מ ז"ל יראה בעיניו ובלבבו יבין כדברי המבי"ט ז"ל וז"ל הר"מ ז"ל אין פסולין מדין הורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד והם האב עם הבן ועם בן הבן להאחין מן האב זה עם זה ובניהן זע"ז וכו' דקדק בדבריו ונקט ממשפחת אב ואח"כ נקט האחים מן האב ולא נקט אחים בין מן האב בין מן האם כדקתני בסיפא האחים בין מן האב ובין מן האם הרי הם ראשון בראשון וכו' וכן הדרך בנקבות כיצד שתי אחיות או אח ואחותו בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון וכו' ונחזי אנן אמאי ברישא לא נקט והאחים בין מן האב בין מן האם כדנקט בסיפא אם לא דאשמועינן ברישא פסולים דאורייתא דהכי כתב אין פסולים מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב דהיינו אב ובנו ואחים מן האב ובניהם וכו' ואח"כ האחים בין מן האב בין מן האם ובניהם וכו' דאיכא דפסולים מן התורה ואיכא דפסולייהו מדרבנן וכן בנקבות וכו' יען לא הזכיר פסולייהו אי מדאורייתא או מדרבנן. נקוט מיהא דמצינו ג' דיעות בסברת הר"מ ז"ל. א) הרמב"ן והרשב"א וכמה גאונים הוזכרו לעיל דס"ל דקרובי האם פסולים מדרבנן ומדאורייתא כשרים. ב) התשב"ץ ז"ל ודעימיה כמה גאונים דס"ל בעד הר"מ ז"ל דקרובי האם פסולים מדאורייתא הגם דנקט מדברי סופרים. ג) ס' המבי"ט ז"ל הנז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל קרובי האם שתחילת הקורבה היא מצד האב פסולי' מדאורייתא אבל אם תחיל' הקורבה היא מצד האם פסולים מדרבנן: אמור מעתה יש לנו כח גדול לעשות ס"ס בדעת הר"מ ז"ל דהוא מאריה דאתרא דמצרים באופן זה ס' מ"ש הרמב"ם דקרובי האם הם המה מדרבנן ממש כמו שהבינו כמה גאונים או שמא דעת הר"מ ז"ל פסולים מדאורייתא כמו שכתב התשב"ץ ז"ל ודעימיה ואת"ל דדעת הרמב"ם שמ"ש הר"מ ז"ל שהם מדבריהם כמו שהבינו הגאונים ז"ל שמא דקרובי האם שכתב הר"מ ז"ל הם קרובים שתחילת קורבתן מצד האם ואינם ממשפחת האב הרי ספק ספיקא בדעת הרמב"ם והוי ס"ס המתהפך שפיר דידיעת ההפכיים אחת היא. וא"כ יש לנו כח ורשות להתיר להנערה דנ"ד בס"ס הנז' לינשא בלא גט אחר שיש עיגון גדול לעולם כי מי יכוף אותו לגרשה בגט כריתות יען הוא סודיט'ו מעם לועז ולא יש בידינו לכוף ראשו כאגמון כאשר כתוב בשאלה. ובנ"ד העד הא' הוא בא להעיד עם בן אחותו מן האב דהוי ראשון בשני: עוד זאת יתירה כחא דהיתירא והוא דמצאתי ראיתי בס' שב יעקב ז"ל שמצא טעם אחר להתיר ולבטל הקידו' שנעשו בפני קרובי האם מטעם דהרמב"ם כתב דקדושי כסף הם מדברי סופרים בפ"א מה' אישות ובקרובי האם כתב דפסולים מד"ס וא"כ נמצא דהוו תרי דרבנן קדושין מדרבנן ועדים פסולים מדרבנן דאין חוששין לקדושין והיא תשו' התשב"ץ ז"ל הביאה מרן הב"י שם בסי' מ"ב ופסקה מור"ם בהג"ה שם ועתה בממ"נ אם מ"ש הרמב"ם דקרובי האם פסולי' מד"ס כוונתו שפסולים מן התורה ומ"ש גבי קדושי כסף מד"ס היינו מן התורה א"כ אין לחוש לקדושין הללו כלל וא"כ קדושי כסף שהם מד"ס פירושו שהוא מדרבנן וא"כ גם עדות העדים פסולייהו מדרבנן והוו תרי דרבנן ואין לחוש לקדושין יע"ש בדבריו באורך. ואף שראיתי בתשו' הגאון ר"ע איגר ז"ל סי' צ"ד שהביא דברי ה' שב יעקב ז"ל הללו. ושוב דחאם בשתי ידים יען הרב לח"מ ז"ל יצא לחלק דקדושי כסף שאני שנלמדו בג"ש מקיחה קיחה והוי דין תורה ממש משא"כ בעדות קרובי האם שהם מדבריהם וא"כ אין דמיון לקדושי כסף לומר ממה נפשך כמ"ש ה' שב יעקב ז"ל יעש"ב. ואחרי המחי"ר מכת"ר כנראה שלא ראה תשו' פאר הדור להרמב"ם בסי' קמ"ד שכתב בזה"ל וכבר ביארתי שאין כל דבר שלמדים אותו בהקש או בק"ו או בג"ש או במדה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה וכו' ואפי' בדבר שהוא הלכה למשה מסיני הכל מדברי סופרים קרינן ליה עד שיאמרו חכמים בפי' שהוא מן התורה וכו' יעש"ב. באופן דגם גזירה שוה מד"ס היא נקראת וא"כ לדעת הר"מ שהשוה דין פסולי עדות דהיינו קרובי האם שכתב הרמב"ם שהם פסולים מדבריהם עם מ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' אישות המקדש בפסולי עדות מד"ס שכתב הר"מ דהיינו קרובי האם למדנו להועיל דגם מ"ש הרמב"ם דקרובי האם פסולים לעדות מדבריהם היינו מד"ס הפך מ"ש ה' תומת ישרים ז"ל שיצא לחלק ביניהם כיע"ש בסי' פ"ג. וא"כ הממ"נ שכתב ה' שב יעקב ז"ל במקומו עומד חזק כראי מוצק ולית נגר דיפריקניה יען דמ"ש הר"מ ז"ל בה' אישות המקדש בפ"ע מדכרי סופרים לה' הה"מ ז"ל הם קרובי האם שכתב הר"מ ז"ל בפי"ג עדות שהם פסולים מדבריהם דהיינו מד"ס שפיר כתב ה' שכ יעקב ז"ל ממ"נ אם קדושי כסף הם מד"ס גם פיסולי עדות קרובים מצד האם הן מד"ס ונ"מ להך מקדש דנ"ד שקדש את הנערה הזאת בקדושי כסף שהם מד"ס הויא ליה תרי דרבנן ואין חוששים לקדושיו ואם מד"ס פי' הוא דה"ה מדאורייתא כ"ש וכ"ש שאין חוששין לקידושיו כלל וזה פשוט וברור לענ"ד ודון מינה ואוקי באתרין נעשו סניגורין דליכא למיחש לקדושי הנערה הנצבת בנ"ד וכמ"ש הרב שב יעקב ז"ל: ואעיקרא דדינא הך דנ"ד לפקע"ד כבר פיר'