שמחה לאיש יג

ולדידי מ"ש הרב בתי כהונה ז"ל ליכא שום קו' כלל דרבינו ז"ל ס"ל דאף דתחילת עשייתן היו לשם גבוה כל זמן שלא נשתמשו בהם רשאי להשתמש בהם הדיוט כדכתיב אשר ישרתו בהם בקודש וגו' וא"כ אין צריך שיהיו כל ישראל צורפים או פחמין לעשות הסכין בחשאי ח"ו חלילה אלא האומנים היו עושים הסכינים לשם גבוה והיו מביאים אותם לבית הבעלים והבעלים בעת שישתמשו בו מקדישים אותם. וביני ביני יכולים להשתמש בהם בביתם. ואפשר שיטמאו ומטבילים ומזים עליהם. ואף שנעשו עתיקי שכבר נשתמשו בהם בהיותם בביתם. עכ"פ היו עשוים מתחי' לשם גבוה וע"ש הביאום לבהמ"ק או קודם לחנכם לכלי שרת. ועי' בתוס' קדושין דנ"ד בד"ה בכתנות כהונה דמוכח הכי ממ"ש בסוף דבריהם והא ודאי כתנות מתחי' עשו להם לשם גבוה יע"ש: איברא דבדרך אגב ק"ק לפקע"ד לא ידעתי ליישב דברי הר"מ ז"ל דבפ' ד' מה' מעה"ק ה' ז' פסק דכל הזבחים אין שוחטים אותם לכתחי' אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין ואפי' בקרומית של קנה כשרים עכ"ל. דלכאורה קשה איך הכשיר לשחוט בקרומית של קנה אף בדיעבד מאחר דהוי כלי עץ. והוא ז"ל פסק בפ"א מה' בית הבחירה ה' י"ח דכלי עץ פסולים לגבי מזבח. ולא חילק בין לכתחי' לבדיעבד כלל משמע דבכל גוונא פסול. ועיין בתוס' דזבחים ד' מ"ז ע"א בד"ה איזהו מקומן שכתבו וז"ל וההיא דקרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי וכר"י בר יאודה דמכשיר בכלי שרת של עץ יעו"ש. ועיין בתוס' דחולין דף ג' בד"ה כגון דמשמע דסתראי נינהו וצ"ע: ואנכי חזון הרבתי לפר"מ דעל מ"ש בעניותי על ה' מז"ש ז"ל לא אדע שכול וכו' כתב מעכ"ת וז"ל דברי מעכ"ת לא ידעתי להולמן דהא פשיטא דחוניו לאו שפיר עביד בעשותם בית דומיא דמקדש בחוץ וכל השוחט והמעלה בחוץ הרי הוא בהכרת כדאיתא בש"ס דברכות ד' ס"ג וכו' והרי בכהנים דלא שייך בהו עשיה להדיוט אפי"ה קנסום משום דלאו שפיר עביד וה"נ בכלים קנסום (דלאו שפיר) אף דעשיה להדיוט אינה מגרעת וכו' ע"כ תד"ק: אנא דאמרי' יהלמנ"י צדיק ובהכרח צ"ל דבית חוניו לא גרע מהדיוט שהרי לפי' הק"ו שעשה מעכ"ת דהרי בכהנים לא שייך בהו עשיה להדיוט אפי"ה קנסינהו וא"כ פשי' דבכלים שייך למיקנסינהו וכו' וא"כ אשאלהו למעכ"ת ויוריני ויאמר לי מאי בעית ריב"ש בש"ס כלים ששימשו בבית חוניו אי קנסום או לא דמאי בעיא הרי בכהנים דלא שייך בהו עשיה להדיוט קנסינהו. פשיטא דכלים שייך לקונסם. אבל האמת אינו כן דעיקר הבעיא היא יען דכהנים בני דעה נינהו והלכו במזיד לבית חוניו ושמשו אף דידעו שנאסרו הבמות וכמו שפי' רש"י ז"ל בד"ה כהנים דבני דעה נינהו וכו'. נמצא דפשיטא ליה לריב"ש דמה שקנסו הכהנים הוא משום ששמשו לכתחי' אחר שידעו שנאסרו הבמות וע"ז מבע"ל אי כלים נמי קנסו אותם אף שהיו אנוסים או נימא דכהנים דבני דעה קנסינהו אבל כלים לא מוכח דאם היו הכהנים אנוסים או שוגגים לד' ריב"ש לא הוה קא מבע"ל דודאי דלא היו קונסים אותם. יען כי לש"ש נתכוונו וא"כ מהיכן פשי' ליה למעכ"ת דבית חוניו גרע מהדיוט. אמנם למאי דפשיט הש"ס דגם הכלים אסורים וקנסו אותם אף שהיו אנוסים ממילא נפקא לן דגם הכהנים אסורים משום קנס אף שהם אנוסים במכ"ש. והנה מוכח מפירש"י ז"ל דבעיית ריב"ש שהכהנים ששמשו בבית חוניו היו מזידים וע"ז קא מבע"ל אם קנסו לכהנים דוקא שהם בני דעה ולא לכלים יען הם אנוסים או דילמא לא שנא ופשיט ליה דלא שנא: אשר בזה כמה אני תמיה על הרב הגאון ח' צבי ז"ל בתשו' סי' י"ג שהביא מה שהק' הרב כ"מ ז"ל על הר"מ ז"ל בפט"ו מה' תפלה ה' ג' שכתב כהן שעע"ז בין באונס בין בשוגג לא ישא את כפיו. ותמה עליו מרן בכ"מ דמנ"ל הא דמכהנים ששמשו בבמות ובבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים עכ"ל והוא ז"ל רצה להביא ראיה לדברי הר"מ ז"ל מבעיית ריב"ש הלזו והעתיק הסוגיא וכתב וז"ל הא קמן דטפי מסתבר למקנס כהנים אף שוגגים משום דבני דעה נינהו מכלים. וכיון דפשיט ליה דאפי' כלים אסורים אף שבודאי אנוסים נינהו. מכ"ש כהנים אנוסים דאסירי עכ"ל ז"ל. ואני אנא ענ"י ב"א לא זכיתי להבין דב"ק מכמה אנפי שהרי באמת כהנים ששימשו בבית חוניו היו מזידים וכמ"ש רש"י ומרן בכ"מ וא"כ לפי מאי דמשמע מריהטא דלישניה דעיקר ראייתו היא מהבעיא ליכא שום ראיה יען היו מזידים ואם ראייתו ז"ל הוא מדפשיט ליה אסורים דמכ"ש הכהנים שהם בני דעה שהם אסורים אף אם הם אנוסים הלא האיסור לאו מדינא אלא שקנסו אותם שהרי בעיית ריב"ש היא למ"ד לש"ש נתכוונו וקנסא הוא שקנסום. וכמו שחי' הוא ז"ל בסוף התשו' דמשמע מדבריו דיש חי' בין ההיא שאסור מדינא להיכא דאסור משום קנסא. וא"כ מהיכא יליף הר"מ לעע"ז באונס דלא ישא את כפיו לפום דינא. ותו ק' לפקע"ד שהי"ל להביא ראיה מסוגי' דלעיל דף נ"ה ע"ב דאיתא התם אבד תאבדון את כל וכו' אמר ר"ע בכלים שנשתמשו לע"ז הכתוב מדבר ורש"י ז"ל פי' גבי בעיית ריב"ש דאמרו בש"ס דלמ"ד לש"ש נתכוונו קא מבע"ל. וכ' רש"י ז"ל דאילו למ"ד לשם ע"ז נתכוונו לא קא מבע"ל דהא אמרי' לעיל בכלים ששמשו לע"ז הכתוב מדבר דאפי' הדיוט אסירי וכו' יעו"ש הרי להדיא דכלים שנשתמשו לע"ז אף שהם אנוסים נאסרו וצריך לאבדם וא"כ כ"ש כהנים דבני דעה נינהו אף שהם אנוסים ודאי דאסירי ומהכא יליף הרמז"ל וזהו שורשו ומקורו ותמיהת מרן בכ"מ נסתלקה לפקע"ד המעט הוא: ועוד זאת תמיה לי פליאה נשגבה על הגאון הנז' ז"ל שכתב שם בסוף סי' י"ג וז"ל ודע דהא דאמרי' בגמ' כהנים הוא דקנסינהו רבנן לא קאי אלא וכו' ולע"ד וכו' אבל באותן ששימשו בבית ע"ז לא שייך למימר קנסינהו דמקרא מלא הוא יען אשר ישרתו בבית גילוליהם וגו' ולא יגשו אלי לכהן לי עכ"ל. ומן התימה דמאי חדית לן והעלים עין דכך פי' רש"י ז"ל בסוגי' הנז' בד"ה ואין צ"ל בדבר אחר וז"ל כהנים ששמשו לע"ז אין צ"ל שלא ישמשו עוד למקדש כדכתי' ביחזקאל יען אשר ישרתו לפני וגו' וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי וכו' יע"ש האמת אתמהה לפקע"ד: ועוד זאת אידרש דאיתא בעירובין דמ"ה ע"ב אר"פ פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן מ"ט אנוסים היו עכ"ל. ומרן ז"ל בש"ע פסק כר"פ דאף בשבת מותרי' באכילה כשהוחזרו למקומם אפי' לאותו ישראל שהוציאם לצורכו במזיד מ"ע דאנוסים היו יע"ש והשתא ניחזי אנן מאי שנא בעירובין פשי' ליה שהם מותרים מ"ט דהיו אנוסים ובכלי' ששמשו בבית חוניו מספקא ליה. ואין לחלק דשאני עירובי תחומין דהוי דרבנן כמ"ש התוס' שם בעירובין גבי המבשל בשבת וכו' יעו"ש שהרי בכלים ששמשו בבית חוניו עיקר הבעיא אי אסירי משום קנסא