שמחה לאיש קכב

הרמה ואז בע"ה אצא עתה לסני' הב' ואח"כ לסניף הג' גם מה שהכרחתי מדברי הראשונים נ"ע הנז' ועוד מכמה מקומות אחרות לפשוט ספיקות הגאון שעה"מ ז"ל במי שנתמשכן אצלו אתרוג אם המלוה יוכל לצאת בו או לאו. כ"ד עמוס התלאות הולך וצוער על שלא מלאתי דברי בנו הרב מקור חיים נ"י לוקח בשמחת בנו הוד יוסף שי'. ויה"ר שזווגו יעלה יפה יפה והדר"ג נ"י ומר אביו עטרת חיים נ"י ישמחו ויגילו בכל יוצאי חלציהם כברכת יצחק ממקורת לבו. הצעיר יצחק מפראג ס"ט סימן י"ט מר ברישא. בוצינא קדישא. מלא צנא דדובשא אבן הראשה. הדר הוא לכל חסידיו. הרב הגדול. מבצר עוז מגדול. גאון יעקב אשר אהב פחד יצחק יהיה בעזרו. ועליו יציץ נזרו. והיה אדירו כיר"א: רוב שלום עד בלי ירח: אהה! אדיני כסתה כלימה פני. כי מזה זמן רב לשבעה וגם לשמנה חדשי' נתכבדתי בק' מאורו' ד"ק הא במילי דאורייתא תשובה מאהבה על שהודעתיו לכת"ר שמצאתי תשו' הלק"ט ז"ל דכ' דלא בעי' בקדושין ונתן בידה כמו גבי גט וכו' ועל זה השיב פאר"מ דס' הלק"ט ז"ל היא תמוהה. ולברר ענין זה עשה מעכ"ת ג' סניפים. וסניף הא' הוא שחקר חקירת חכם באחד שהיה לו אפותיקי מפורש על שדה חבירו וקדש בו את האשה אם חלו הקידושין או לא. ובתחיד"ק כתב וז"ל בהשקפה ראשונה נר' לפי מה שהעלה מרן בשוה"ט ח"מ סי' ס"ז ס"ק ב' דאם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמע והם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שמיטה דס"ל דאפותיקי ומשכנתא באתרא דלא מסלקי בחדא מחתא מחתינהו והטעם דאינו משמע למשכנתא באתרא דלא מסלקי משום דהוי כגבוי כמבו' בדברי רש"י ז"ל במס' מציעא דף ס"ז ע"ב בד"ה שביעית משמטתה וכו' וסיים בדבריו והו"ל כגבוי וכו' ולפי"ז נר' דחלו הקדושין משום דהאי אפותיקי הו"ל כגבוי לבע"ח ע"כ תד"ק: וקודם בואי להשיב מפני הכבוד לד"ק אמינא דלפע"ד מזה ראיה דאין צריך בקדושין לתת בידה כמו גט דצריך ונתן בידה שהרי כשמתקדש בקרקע לא יהיב לה בידה מידי אלא נותן לה קרקע ומקדש אותה לד' התוס' במס' קדושין ד"ה ע"א בד"ה שכן פודין בו הקדשות שהקשו וז"ל וא"ת ונימא [שהאשה מתקדשת בשטר] ק"ו מקרקעות שאינן מוציאות ואפי"ה מכניסות פי' דאדם מקדש אשה בקרקע ואינה מתגרשת בקרקע וכו' יע"ש. וזהו דעת הרשב"א ז"ל באלפיו בסי' אלף רכ"ו וזהו דעת הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין. ולא עוד אלא שהרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רל"ג שנה ופירש בדין קדושי קרקע והאריך למעניתו וסיים בסו"ד וז"ל ולא אסרו בגט במחובר לקרקע ממש משום דאפי' נתן לה את הקרקע פסול משום דכתי' ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד ובירושלמי מפיק לה מוכתב לה ספר וכו' דבר הניתן מיד ליד כספו בעי' אבל לגבי קדושין מנ"ל שלא תהא מקודשת במחובר לקרקע עכ"ל יעש"ב: ואחרי הגלות נגלות דברי הרשב"א ז"ל בשתי תשו' והר"ן והתו' ז"ל לפקע"ד לא נשאר בלבי שום ספק אפי' שמץ מנהו דבקדושין לא בעי' ונתן בידה ואין שום דבר חוצץ ודינו של הרב הלק"ט ז"ל תורה היא ואין להרהר אחריו ח"ו. ולפי הנראה שדברי התו' ז"ל בקדושין הנז"ל נעלם מעיני הגאון הרב שער המלך ז"ל בפ"ג מה' אישות ה"ג שכתב וז"ל ואדרבא מההיא דד"ה נראה שיש להוכיח כד' איכא מ"ד שכתב הר"ן דהמקדש בקרקע אינה מקו' דאי מקו' א"כ כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע"ש ביאה תוכיח וכו' והשתא אמאי הוצרך לו' ביאה תוכיח הי"ל למי' מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע"ש ואעפ"י שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה עכ"ל. וכוונתו רצויה דמדלא אמר הש"ס הכי ודאי דס"ל כמ"ד דהמקדש בקרקע אינה מקודשת יע"ש. ואילו היה רואה דברי התוס' הנז"ל דה"ק הכי לעיל גבי שער הבאתי דבריהם לעיל ותי' דאיכא למיפרך מה לקרקעות שכן קונים מטלטלין אגבן תאמר בשער וכו' יעי"ש וא"כ גם כאן מידי הוא טעמא דלא פריך ממקדש בקרקעות וכמובן והוא תימה: באופן דהתוס' והרשב"א והר"ן וגם הב"ח ז"ל בסו' סי' ל"ב כתב דהמקדש בקרקע מקו' ועי' להח"מ שם בסי' ל"ב ס"ק ז' מה שתמה על רמ"א ז"ל שכתב דאם קדשה בשטר במחובר לקרקע דיש מכשירים ותמה עליו הח"מ דלא הכשירו אלא בקדשה במחובר לקרקע או בקרקע אבל בשטר המחו' לקרקע לא הכשירו דכיון דקדושי שטר נפקא לן מויצאה והיתה יעי"ש. ועי' לה' ב"ש שם סק"ז ובריש סי' ז"ך מ"ש יע"ש וע' להרב באר היטיב ז"ל שם בסי' זיך מ"ש בשם התו' הנז' יע"ש. ועי' להגאון חת"ס באה"ע סי' פ"ב: מעתה הבה נא אב"א להשיב על מ"ש הדר"ג דהט' דלא משמט במשכנתא באתרא דלא מסלקי הוא משום דהו"ל כגבוי דהכי כ' רש"י ז"ל במס' מציעא וכו' ובזה כבר דברתי עם מע' רב הו"ד יוסף עינינ'ו בריה דרבינא דדבריו אלו פשוט דפלטתן הקולמוס שלא מדעת הבעלים שהרי הרואה יראה שרש"י ז"ל מיירי במשכנתא באתרא דמסלקי דאמרו בש"ס דשביעי' משמע וכו' וע"ז כ' רש"י דלא דמי למלוה על המשכון וכו' והרי הוא כגבוי היינו במלוה על המשכון דקי"ל דב"ת קונה משכון מדר' יצחק ובזה הוא דאמר רש"י דהרי הוא כגבוי בסיום דבריו והוא פשוט וברור דכד ניים ושכיב אמרה מני"ר באין תפונה: אבל האמת נר' דלפי רוב בקיאותו נתחלף לו בדברי רש"י ז"ל בפ' השולח דל"ז דאיתא התם סיים לו שדה אחת בהלואתו אינו משמט ופירש"י ז"ל וז"ל סיים לו הלוה למלוה שדה א' בהלואתו יחדה לו לגבות הימנה סיים הראה לו בסימניה ומיצריה דכגבוי ממש דמי עכ"ל. הרי להדיא דס"ל לרש"י ז"ל דכגבוי דמי והר"ן ז"ל הביא דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאף בסיים לו שדה משמט ושוב הביא דעת הרמב"ם ז"ל דפסק דאם סיים לו שדה אינו משמט וכתב דאפשר דמוקים לה באפותיקי מפורש וכו' והוא ז"ל פליג עליה יען כי גם באפותיקי מפורש יכול לסלקו כל שעה שירצה מוכח דאם אינו יכול לסלקו מודה דאינו משמע יעש"ב. והך דסיים לו שדה אעפ"י שיכול לסלקו כיון דלא אידחי בגמ' אנן לא מדחינן ליה. וכ"כ הרב כ"מ ז"ל בעד הרמב"ם בשם הר"ן ז"ל שם בפ"ט מה' שמיטה: והנה אם קדש את האשה בדינר ונתן לה משכון אם אמר לה הרי את מקו"ל בדינר ותזכי בגוף המשכון שאני נותן ליך על זה הדינר הרי זו מקודשת ופסקו רמ"א בסי' כ"ט ס"ק ו' וגם הלבוש ז"ל שם שם פסק כן יעי"ש. ושורשו ומקורו מדברי רי"ו נתיב ט"ו