שמחה לאיש קיט

ובאמת אורו עיני כל מעיני. וכן נמי ראיתי לה' קרבן נתנאל ז"ל שם על הרא"ש בסק"כ כתב דדעת הרא"ש ז"ל כד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובס"ק ל"ז הביא דברי הב"ח ז"ל ודברי הרב בית שמואל ז"ל יע"ש. וגם בחי' אגדות על הטור בסי' הנז' ס"ק ל"ב הק' על הרא"ש והביא תי' הב"ח יע"ש: באופן כי לפקע"ד הרי"ף והתוס' והרמב"ם והרא"ש ור' ירוחם והרשב"א בסי' אלף ר"ב והנמ"י והעור ומרן בש"ע ז"ל כולם מסכימי'ם ומעריבי'ם דכו' אחד מהם סני לפוסלה לאחין ואסורה להתייבם ולד' ה' מוהריב"ל ז"ל ותוס' והרא"ש ז"ל פליגי עם הרי"ף והרמב"ם ור' ירוחם והטור ז"ל ועכ"ז אסיק אסוף דינא ואפי' שירקה לפניו לפני ב"ד והיבם אינו רוצה לחלוץ היה נמנ' עם אחרים להתיר' להתיבם יע"ש. וה' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' צ"ב טרח ויגע ברוחב מבינתו להשוות גם דעת העור והרי"ף והרמז"ל לד' התוס' ז"ל והרא"ש ז"ל ותמה על הרב מהריב"ל ז"ל שהחליט המאמר שהטור חולק עם אביו הרא"ש ז"ל. [ובאמת אני תמיה דלא שלטה עינו בפסקי הרא"ש ז"ל שאסף אותם הטור בנו ז"ל כידוע שכתב בפי' כד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולדעתי גם הרא"ש ז"ל הכי ס"ל וכאמו"ל] וכנראה מסו"ד דהיבם היה בידו ליבמה והיא רקקה בפניו לפני אנשים שלא היו מזומנים לכך נמצא דהיא גרמ' לאפוקי נפשה מיבמה וע"ז העלה לפו"ד דאין כופין אותו לחלוץ והביא דברי ה' מהריב"ל ז"ל הנז' שכתב שהיה נמנה להתירה ליבום וכתב הוא ז"ל וז"ל איברא דכל כה"ג לא עבידנא דהא הרשב"א משמע דלא ס"ל כהרא"ש וכן הגה"מ אלא דאין כופין אותו לחלוץ יע"ש: והרב מוהר"ר בצלאל ז"ל בסי' כ"ח כי בנדונו היו שלשה וארבעה ריעותות חדא דהאנשים אשר היו שם בשעה שרקקה לא היו מזומנים לב"ד ולא לראות הרקיקה ועוד שהוא היה עומד וצווח שלא תרוק. ועוד יצא לידון בדבר חדש דהיבמה לא נתכוונה ליפטר ממנו ברקיקה זאת שלא רקקה בפניו רק כדי לפסול עצמה בכדי שיחלוץ לה וזאת אינה כונה גמורה [ומדברי רש"י ז"ל שם בד"ה הא חזינן דחלצה חיישי' דילמא חליצה היא לפוסלה עליהן אע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה עכ"ל לא משמע הכי] ומכל הני טעמי העלה דמותרת להתיבם והביא דברי ה' מהריב"ל הנז' ומהר"ם אלשיך ז"ל דהעלה דאין כופין לחלוץ וכתב עליו ושפתים יושק וגו' יע"ש: גם הרב מהר"י הלוי ז"ל בכלל ב' סי' י"א נשאל על כיוצא בזה והביא דברי חכם אחד שרצה לכוף את היבם לחלוץ יען כפי דעתו ז"ל שהיבמה כאשר רקקה בפני היבם חשבה שברקיקה זאת תהיה מותרת לעלמא. וה' מהר"י הלוי ז"ל חלק עליו בזה דלא אסיקא אדעתא שתהא מותרת לשוק ברקיקה זאת מוכח מדבריו דאם באמת ידענו בבירור שזאת היבמה חששה בדעתה. או שכך יעצו אותה יועצים שחשבו כי באמת בזה תהיה מותרת לשוק מהניא כונתה לפוסלה לאחין יעש"ב דאסיק דלענין כפיה לחלוץ אין כופין: ודעת מרן ז"ל שמפרש הסוגיא כפשטה דאי חזינן דחלצה נפסלה לאחין אפי' שלא כיוונו שום אחד משניהם כלל והא דבעי' כו' הוא דוקא לאשתרויא לעלמא דהכי כתב בס' בדק הבית בסי' קס"ט וז"ל ויש לתמוה על הרמב"ם ורבינו גבי יבמה שגדלה בין האחין שמא כיוונו לשם חליצה דמאי איריא שכיוונו אפילו לא כיוונו נמי מיפסלה על האחין ונראה דלרווחא דמילתא נקטו הכי אבל אנה"נ דאפי' לא כיוונו נמי מיפסלה על האחין ועוד י"ל דהא דמיפסלה היינו משום דחיישי' שמא נתכוונה היא אבל אם היה ידוע לנו שגם היא לא נתכוונה לא מיפסלה עכ"ל: ודרך אגב ראתה עיני להגאון חק"ל אה"ע סי' נ"ט דקמ"א ע"ד שהק' לתירוצו של מרן בבדק הבית ז"ל הנז' שהוא הפך הרא"ש ז"ל והטור והניחה בצ"ע יע"ש. ותמיהה לי דאמאי לא הוק' לו שהוא ג"כ הפך הרמב"ם ז"ל. אבל אחר האמת דלא זכר שר הריטב"א ז"ל בשיטתו ליבמות בד' הנז' דגם הוא ז"ל הק' דאין צריך כוונה כלל והכריח מדאמרינן בריש פ' כל הגט וכו' ותי' ב' תי' או דבעינן כוונת אחד למיפסלה או דבעינן בפני ב"ד יע"ש והאמת דמהש"ס מוכח דלא בעי כוונה כלל ודו"ק. ובסי' קס"ה כתב בשם הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ב שכתב רקקה אי אפשר לה להתיבם עוד לעולם וסיים בדבריו שאפי' לא נתכוונה אסורה עליו יעי"ש. [ובאמת תמיהני על הרב מוה"רר בצלאל ז"ל איך יחליט המאמר להתירה להתיבם אחר ראותינו דברי הרשב"א ז"ל הנז']: ומידי עוברי תבט עיני להגאון חכם צבי ז"ל בסי' א' שחקר חקירת חכם לידע ולהודיע פירוש הך כוונה אם פירושא כוונת מצות חליצה כמו כוונת שופר דבעינן שיתכוון שומע ומשמיע וכיוצא כמה מצות או פירושא כוונת הקנאה דבעינן דעת קונה ומקנה דאי אמרינן דפי' הכוונה הוא כונת המצוה ודאי צריכה שתהיה בשעת מעשה ממש להתירה כעין כל המצוות וכאותה שאמרו נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע ובודאי כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים. אבל אי אמרינן דהכונה האמורה כאן אינה אלא כדרך ההקנאות נלע"ד דאף אם לא כיוון בשעת מעשה להתירה לשוק אלא שהוא יודע שבחליצת מנעלו ניתרת לשוק והוא חולץ לה בלי שום אונס אין אנו חוששין לדברים שבלבו דדברים שבלב בכל הקנאות לאו דברים נינהו. והנראה לע"ד דכוונה זו האמורה בענין החליצה אינה אלא מטעם הקנאה ע"כ תד"ק ז"ל יעש"ב. ואנא זעירא נוראות נפלאתי ואשתומם כרגע ולא זכיתי להבין ד"ק חדא שהרי רש"י ז"ל בפירוש הסו' דיבמות דק"ב ע"ב בד"ה הא חזינן וז"ל הא חזינן דחלצה חיישינן דילמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה עכ"ל: הרי להדיא דעיקר הכוונה היא לחליצת מצוה וכפי דבריו דאי הכוונה היא למצות חליצה צריך דעת שניהם וכעין שופר וכו' מה יענה להרי"ף והרמב"ם ור' ירוחם והרשב"א והנהמ"י דס"ל דבכונה דידה לבד סגי וכאמו"ל זאת שנית שכתב שאם הוא דרך הקנאה דאף אם לא כיון וכו' דדברים שבלב וכו' וגם ע"ז אני תמיה איך לא זכר שר למ"ש התוס' בב"ק ד' ק"י גבי מה שהק' בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' והק' בתוס' בד"ה אדעתא וכו' דגם בלוקח פרה מחבירו ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנאה ותי' דיש חילוק במוכר ולוקח שתלוי בדעת שניהם וכו' ואומדנא דלוקח לבד לא מהני דלאו בדידיה בד תליא אלא גם בדעת המקנה וכו' יע"ש וכ"כ התו' ג"כ בכתובות ד' מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה יעש"ב וע' בתו' שם ד' צ"ז בההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי יע"ש: הראת לדעת דגם בהקנאות צריך דעת הקונה והמקנ' ולדידי כל דבריו צל"ע. ולפע"ד אמינא דכאן עיקר הכוונה היא לעשות המצוה כי גם ביבום אמרו התם בש"ס ביבמות ד' ל"ט ע"ב בראשונה היו מתכווני' שם מצוה וכ"ש בחליצה שעושים מעשה להפריד הקשר וכמ"ש הרב הקדוש בשער הפסוקים פ' כי תצא אבל