שמחה לאיש קיח

מותרת וכו' נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה. ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה וכו' וכן אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד אסורה להתייבם עכ"ל. הראת לדעת הטור ז"ל דבכוונת א' מהם סגי לפוסלה לאחין. ומר"ן ז"ל בב"י הביא סו' הגמ' והב' תירוצים וסיים בדבריו וידוע דהלכה כלישנא בתרא. וכן פסק בשוה"ט בסי' קס"ט ס"ק מ"ד נקט כלשון הטור ממש בלי שינוי כלל וביבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם נקט הטור הטעם שמא כיוונו לשם חליצה והגיה הפרישה שצ"ל שמא כיוונה. וגם מר"ן בש"ע נקט הכי שמא כיוונו לשם חליצה וכתב ה' בית שמואל ז"ל ס"ק מ"א וז"ל ומ"ש המחבר שמא כיוונו שניהם לשם חליצה דמשמע דוקא כשיש חשש דכיוונו שניהם נראה שכתב שלא בדקדוק יע"ש. נקיטינן דהרי"ף והרמב"ם והטור ומר"ן בש"ע כולהו רבוואתא ס"ל דאם רקקה בב"ד ונתכוונה היא לבדה אף אם הוא לא נתכוון אסורה להתייבם ולעלמא לא הותרה עד שיחלוץ לה כדת: והנה התוס' ז"ל שם בד"ה ודקא תני תנא בעי כוונה וכו' וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחת משמע דבעי' שנדע שהם מתכוונים שניהם לחליצה עכ"ל. ובאמת כל רואה דברי התוס' הללו יתמ'ה ולא יבין מה חידשו לנו התוס' ז"ל וזו היא פשיטות כו' הש"ס דלא מהני החליצה להתירה לעלמא מבלי שנדע ששניהם נתכוונו לחליצה.. ואחר ההשקפה וההתבוננות היטיב יש לפרש דברי התוספות בשני אופנים: אופן הראשון הוא דהשמיעונו התוספות ז"ל דכדי להתי' לעלמא צריך שנדע בבירור שנתכוונו שניהם אבל לפוסלה להאמין אין צריך שנדע בבירור אלא חיישינן שמא נתכוונו שניהם ומחמי' עליה שאסורה להתייבם. עכ"פ גם בחששא דחיישינן היא דוקא שמא נתכוונו שניהם בהכי הוא דחיישינן אבל אם ידענו דהיבם לא נתכוון או היבמה אינה אסורה על האחין דכל החששה היא שמא נתכוונו שניהם דוקא זה היוצא לנו לדין מפירוש התוס' באופן הזה: וכן נראה שהבין הגאון מהר"ן שפירא ז"ל שהבאתי דבריו לעיל כי אחר שפי' הוא ז"ל בכוונת הרי"ף ז"ל דאף אם כיוונה היא לבד מהני לאוסרה לאחין סיים בדבריו אבל התוס' ז"ל פירשו בענין אחר וכן נמי הבין כו' התוס' ז"ל ה' בית שמואל ז"ל ופי' דבריהם באופן הזה שם בסי' קס"ט ס"ק מ"א יע"ש. וכפי"ז נמצאו התוס' דפליגי על הרי"ף והרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דעכ"פ בעינן כונת שניהם דוקא אף בחששה חיישינן שמא כיוונו שניהם אבל אי ידעינן דאחד מהם לא נתכוון אינה נאסרת על האחין. ומינה דגם ברקיקה דינא הכי דאף אם רקקה בב"ד בפני היבם דהרקיקה בב"ד הוייא כמו חליצה שלא בב"ד כמ"ש הנמק"י ז"ל אם היבם לא נתכוון כגון דידעינן בבירור שהוא רוצה ליבם הא ודאי לא מהנייא הרקיקה אפי' לא לאוסרה על האחין: ואולם האמת אגיד כי לבי מהסס בפי' דברי התוס' ז"ל באופן הנז' הגם כי רבים וגאונים תרי ארייוותא פי' הכי בכו' התוס' ז"ל ומה לתבן את הבר לפי מיעוט ערכי ושפל מצבי. אך יען קשה לפקע"ד דאם איתא דעיקר כו' התוס' ז"ל ללמדנו דאפי' בחששא הוא דחיישינן שמא כיוונו שניהם ולא סגי בכוונת אחד מהם למה המתינו התוספות ז"ל לפרש פירושם בסוף הסוגייא באיכא דאמרי בתרא שאמרו ודקא תני תנא דבעי כוונה שם המתינו לפרש הפי' הזה היה להם לפרש פי' זו בברייתא דקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד ולומר פי' צריך שנדע שמתכוונים שניהם לחליצה. ותו ק' למה הוצרכו התוס' ז"ל להביא דברי הברייתא וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן וכו' הלא פשיטא דזה הוא כו' הש"ס דקאמר ודקא תני תנא דבעי' כוונה והיא היא לשון הברייתא עד שיתכוונו שניהם ומה דקדקו התוס' ואמאי הביאו לשון הברייתא דמשמע דמדברי הברייתא הוא דדייקינן מינה שנדע שיתכוונו שניהם: ותו קשה לענ"ד עוד קו' והיא חזקה דאם איתא לפי' הגאונים הנז"ל מה הוסיפו התוספות ז"ל בפירושם הלא כשדקדק הש"ס מדברי ר' יאודה טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן הכונה דאם ראינו שחלצה חיישינן שמא כיוונו לשם חליצה וא"כ מאי מקשה מהברייתא בין שנתכוון וכו' חליצתה פסולה עד שיכוונו שניהם מאי קו' הלא כל חששא שאמר הש"ס היא זאת שמא נתכוונו שניהם ומשו"ה אמר הא חזינן חיישי' אם לא דפשיטא ליה להמקשן דכו' הברייתא דקא תני עד שיתכוונו שניהם היינו שנדע בבירור שנתכוונו שניהם ואם לא ידענו בבירור אינה חליצה כלל ולזה הקשה בכח איך קאמר הש"ס חיישינן הלא כל דלא ידעינן ידיעה ודאית שנתכוונו שניהם אינה חליצה ולזה תירץ ואיכא דאמרי דהאמת הוא דאפילו בחששא דעלמא חליצתו פסולה לאוסרה לאחין ומאי דקא תני בברייתא עד שיתכוונו שניהם דהיינו שנדע בבירור שנתכוונו לחלוץ היינו לאשתרויי לעלמא. אמור מעתה קורא נעים מה הוסיפו התוס' ז"ל בפירושם אם לא דבהכרח לומר דהוסיפו על השמועה ללמדנו להועיל דמדקא תני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע שנדע שהם מתכוונין לחליצה ועיקר כונתם להודיענו דמאי דבעינן כו' שניהם הוא לאישתרוייא לעלמא אבל לפוסלה לאחין מלבד דאין צריך שנדע בבירור שנתכוונו שניהם אלא חיישי' שמא נתכוון אחר חליצתה פסולה. זה נלע"ד לפרש כוונת התוס' ז"ל בפשיטות כפתור ופרח אך! מה אעשה דמלבד הגאון מוהר"ן שפירא וה' בית שמואל ז"ל עוד ראיתי גאוני ארץ הרב מהריב"ל בח"ב סי' י"א והרב מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' צ"ב וה' מוהר"ב אשכנזי ז"ל סי' כ"ח כולם הסכימו בפי' דברי התוס' ז"ל לאידך גיסא דאפי' בחששא הוא דחיישינן שמא כיוונו שניהם דאילו אחד מהם נתכוון מלבד דאינה חליצה פסולה אלא שמותרת ג"כ להתייבם ובאמת הוא פלא בעיני. גם חזה הוית לכל הגאונים ז"ל הנז"ל שדעת הרא"ש ז"ל הכי ס"ל דגם בחששא הוא דחיישי' שמא כיוונו שניהם הפך ד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והאמת דהכי מוכח מדבריו ממ"ש על הש"ס בד' ק"ד ע"ד בההיא דשלחו ליה לאבוה דשמואל וכו'. אך דא עקא דלא שלטו מאורות עיני הצדיקים ז"ל במ"ש הרא"ש ז"ל למעל' על הש"ס בד' ק"ב ע"ב בההיא דיבמ' שהגדיל' בין האחין שכתב בפי' טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיוונה ואע"ג דתנייא בין שנתכוון וכו' עד שיכוונו שניהם כאחד ה"מ למישריא לעלמא אבל לאחין מיפסלה עכ"ל יע"ש. ואיך יתקיימו ב' המקראות הללו דברי הרא"ש ז"ל דסתרי אהדדי וכעת לא ראיתי לשום פוסק שנרגש מזה כלל: כי אם בזאת אחר החיפוש ראתה עיני לה' ב"ח ז"ל בסי' קס"ט שהביא לשון הרא"ש ז"ל שהוא על הש"ס ד' ק"ב וכתב לשון הרא"ש ז"ל כלשון הרי"ף ז"ל ואח"כ תמה בלשון השני של הרא"ש שהוא על הש"ס ד' ק"ה שהביאו הב"י וסיים בדבריו דאין זה לשון הרא"ש ז"ל ועכ"ז שקיל וטרי לישב דבריו ובסו"ד כתב וז"ל מיהו ודאי קי"ל כלישנא בתרא דחליצה פסולה היא אם נתכוון אחד מהם לפוסלה על האחין יעש"ב: