שמחה לאיש קטז

דאמרי אף למטוניה דמר ניהו רבא ה' צל הכסף ז"ל הנז' עכ"ז בנ"ד לא נאמרו כל השיעורין בטל את המעוררין דזיל בתר טעמא דהאשה עשתה טובה עם בעלה שרצתה לינשא לו שמצילתו מן החטא ומהרהורי עבירה הקשים זהו הטובה שקבל ממנה וא"כ כשהיא אינה אשה דהיינו דאינה ראויה לאישות ולא יכול לקרב אליה ואדרבא אש בנעורת חטאתו נגדו תמיד מאכילה ומשקה ומלבישה ועושה הוצאות רבות בעבורה כדי להשיג מבוקשו וסוף דבר צופה ומביט מנגד נמצא שלא יש לו שום טובה ממנה והוא כשנשאה לא נשאה אלא בצפייתו שיגיע לו ממנה טובה כפולה וכמ"ש רז"ל דיו שמצילות אותנו מן החטא ובהבטל הסיבה אשר בעבורה נתחייב בכל תנאי הכתובה ונשבע לאשר ולקיים כל התנאים הא ודאי בראותו כי תוחלתו נכזבה יתבטל המסובב וחיוב אין כאן שבועה אין כאן שעבוד אין כאן וכמ"ש הרב מהריק"ו ז"ל בסי' ק"א דכתב דאין כאן שעבוד וקנס ואף דאיכא שבועה פשיטא דנתבטלה והוחלה השבועה והביא מההיא דאמרו בפרק הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' יעש"ב. ואחריו נמשך הרב מהריב"ל ז"ל בכמה מקומו' מתשו' בח"א סי' ע"ב ובח"ג סי' קי"ד הביא תשו' אחרת למהריק"ו ז"ל בסי' פ"א שהביא תשו' הרשב"א ז"ל בנשבע לפרוע שיפרענו לזמן פ' והגיע שמיטה קודם הפרעון דהשיב דפרעון אין כאן גם שבו' אין כאן יעש"ב. ומינה דן הרב מהריב"ל ז"ל דשבועת הכתובה שכך נוהגים להשביע את החתן בסאלוניקי יע"א דאית לן למימר שלא נשבע זה אלא לקיים מה שהוא חייב מן הדין וכו' יעש"ב. ודון מינה לנ"ד דזה האיש השואל אין לו אשה הראויה לאישות מינה דחיוב ליכא ושבועה ליכא לדעת הרשב"א ומהריק"ו ומהריב"ל ז"ל הגם דיש חולקים בסברא זאת וכמ"ש בס' זרע אברהם בח"מ סי' ט' מ"מ לסניף מיהא ודאי הויא באין תפונה. ועי' לה' כהונת עולם סי' ז' שהאריך בזה ואיכמ"ל עכ"פ בנ"ד דהוי מילתא דלא שכיח ולא אסיק אדעתיה במום גדול כזה פשיטא דמתירין לו לכתחי' אף שלא מדעתה ומה גם בנ"ד דההנאה שקבל מהאשה הלזו אזדא לה יען אינה ראויה לאישות ומלבד שאינה מצילתו מן החטא אדרבא עלול יותר לחטוא כנז' וכמ"ש הרב מהריק"ו ז"ל בסי' ק"א וכאמור. גם דהוי עובר לדבר מצוה לקיים מצות פו"ר שלא קיים עדין הוי סניף להתיר וכמ"ש הרב כהונת עולם ז"ל בסי' ד' ובסי' נ"א. ואולם מ"ש הרב הפו' אביר יעקב יצ"ו דנקט עוד לסניף דהשבועה בת"כ דלית בה לא שם ולא כינוי ליכא אלא איסורא גרידא ונסתייע ממ"ש הגאון חק"ל בח"ג ליו"ד סי' פ"ז וכ"כ הר' עדות ביהוסף ז"ל דבת"כ ליכא אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' והאמת שכ"כ בס' טוב לישראל הנד"מ בתשו' סי' כ"ד י"ט יע"ש. ואנא דאמרי בזה לישרי לן מר לבבי לא כן יחשוב. כי אם בזאת לא ידענא אם מנהג עי"ת סאלוניקי יע"א הוא כמנהג עה"ק ירוש' ת"ו דבשעת החופה אחר שמברכים ברכת אירוסין קורא החזן הכתובה בקול גדול לעיני כל העם העומדים שם ובסוף קריאתה נגש החזן אצל החתן וקונה מידו ק"ס לאשר ולקיים את כל חיובי הכתובה ואח"כ מסיר הסודר מידו והוא משביע את החתן בת"כ אחר שפושט ידו החתן ותופס ביד החזן ומשביעו וכך אומר החזן לפני כל העומדים בידו תפוסה ביד החתן בזה הלשון וגם נשבע החתן הנז' שבועה חמורה בת"כ ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בכתובה זאת בלי שינוי ותמורה כלל והשו"ב וקיים ע"כ. אם כן הוא מנהג עי"ת סאלוניקי יע"א לדידי הויא שבועה חמורה וכבר מילתי אמורה בפסק א' שכתבתי ומקצת דברים כתבתי בעניותי בפסק אשר עלה על מזבח הדפוס בס' צל הכסף ח"ב סי' י"ג בתשו' אה"ע וציינתי להגאון הרב חק"ל במהדורא בתרא בתשו' יו"ד סוף סי' ח' דפליג על מוה"ר ראשון לציון הרב הגאון כמוהר"ם סוזין ז"ל בפסק השדוכין שהביא משם הר"מ ז"ל בריש פ"ב מה' שבועות והוסיף עוד מדיליה וכתב וז"ל וכ"ש כשפושט את ידו ליקח הת"כ הוי כנשבע לגמרי יעש"ב דתבר לגזיזיה ממ"ש בח"ג ליו"ד סי' פ"ז. ועי' בס' שמן המשחה סי' ע"א ובס' פני יצחק למהר"י אבואלעפיא יצ"ו מה שהאריך הרחיב ואסף וקבץ כל ספרי הפוסקי' ראשונים ואחרונים והלכה זו העלה דאפי' המקילים בת"כ מודים דרבנן בנוסח השבועה הנז' שאומרים לו בש"ח בת"כ ע"ד המב"א וע"ד הנב"א דהוי שבו' חמורה וגם דעתי דעת הדיוט מסכמת כוותיה וכטעמיה ולאפס פנאי לא הרחבתי הדבור ולברר וללבן לעין כל רואה דשבועה זאת הנהוגה בינינו על ארצינו ועל נחלת אבותינו היא שבועה חמורה כדין שאר שבו' דעלמא. אך בזאת בעוב"י סאלוניקי יע"א לא ידעתי היכי נהוג עלמא אי משביעין אותו בסודר או בת"כ מבלתי לומר לו כל הדברי' הנז"ל וזוהי סיבה כי לא ידעתי אענה עפ"ד ולחוות דעתי דעת הדיוט: אתאן לענין המזונות עלה ונסתפק הרב הפוסק יצ"ו כיון שהוא מוכן לתת לה ג"כ וסכי כתובתה משלם והיא אינה רוצה להתגרש אם חייב לזונה ולפרנסה מחמת שבועתו שנשבע בכתו' לזונה ולפרנסה וכו' והביא לנו ס' הרב פאת נגב ז"ל סי' טו"ב דגם באיסור שבועה מצי למימר קי"ל כהרא"ם ז"ל ומהר"א ששון ז"ל ודעימייהו ואנא דאמרי מלבד שכבר הארכתי בזה למעלה ועוד בה דכבר הודעתי ה"ן כתיב לשעבר דהרב הכהנ"ג בתשו' בעי חיי ח"א מח"מ סי' טו"ב אסיק להלכה דאפי' במקום שבועה וחרגמ"ה אם הבעל מוחזק מצי למימר קי"ל כהרא"ם ודעימיה יעש"ב. וגם בכנה"ג ח"מ ח"א סי' כ"ו בהגה"ט אות ח"י העתיק דבריו שבתשו' הנז' וחזר ושנאם ואסי' להלכה דכיון דאיכא פלוגתא דרבאוות' הבעל הוא המוחזק ואינו חייב במזונותיה ואמת אגיד דנראה דדבריו סתרי אהדדי למ"ש בסי' מ"ב הגהב"י אות ט"ז כתב וז"ל כשהלשון מסופק יד בעל השטר עה"ת אפי' יש חרם או שבועה או ת"כ הר"מ מינץ סי' ט"ו וי"ז אמר המאסף והוא תימה דספק שבועה להחמיר וכן ס' חרם להחמיר כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ש' וכו' ונראה דודאי הנשבע או מקבל חרם יחוש לעצמו אמנם אין כופין אותו על כך עכ"ל יע"ש נמצאו דבריו סתראי ועי' לה' קהלת יעקב בלשון בני אדם סי' תשס"ט שהביא תמיהת הכנה"ג הנז' דס' שבו' להחמיר ואולי יש ליישב לפקע"ד דהיכא דהספק הוא מצד לשון השטר שסובל ב' פנים ולפירוש האחד זוכה הנתבע ולפירוש השני זוכה התובע ואין מי שיחליט לומר זה פירוש השטר בכי הא אמרינן להנתבע שעליה דידיה רמייא איסור שבועה או החרם שהוא יחוש לעצמו מאחר שאין בידינו להכריע פירוש לשון השטר היכי הוי בכדי לחייבו. אבל אם הספק מסיבת פלוגתא דרבוואתא דיש סוברים דאין על הנתבע שום חשש איסור שבועה כלל בהחלט ומתירים לו לעשות כפי טענתו. ויש סוברים דאיכא עליו איסור שבועה או חרם או ת"כ בכי הא נאמר שיחוש לעצמו הלא הוא מצי למימר קי"ל כמ"ד דאין עלי דידי שום עון אשר חטא והחליט המאמר דאין כאן חרם אין כאן שבועה כלל. ועוד י"ל באופן אחר וק"ל. ואף אי נימא דדבריו סתראי נינהו ח"ו סמי חדא