שמחה לאיש קיג

בה מנהג הפקר וכו' לכך לא חייבוהו חכמים בממון וכו' זהו דעתו ז"ל ולא מצאתי בזה ראיה עכ"ל יעי"ש: הראת לדעת דגם הה"מ ז"ל ס"ל בדעת הרמז"ל דפטרו מחיוב רפואתה יען שהוא מוכן לגרש ולשלם לה כתובתה אלא שחכמים מנעוהו שלא ינהגו בה מנהג הפקר כשנשתטית וכשהיא חולה חולי ארוך היא המונעת עצמה מלהתגרש כי הוא מוכן להניח כתו' לפניה ולגרשה ואין שום עיכוב מצדו ולא מצי לגרשה בע"כ מטעמא דאיתא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וכ"ש לבנות ישר' הכשרות עכ"ל יעי"ש. בכי הא פטור הבעל מלזונה ומלרפאתה והוי ממש דינו של הרא"ם ז"ל שנשאל בכי האי גוונא שהבעל מוכן לגרשה ולשלם לה כתובתה. אלא כי מחמת תקנת הקהלות שלא יגרשנה כ"א ברצונה דין גרמא שאינו מגרשה שאינה רוצה היא להתגרש ובזה פסק את הדין שפטור ממזונותיה יעי"ש שהביא ראיה לדין זה מההוא דעבר זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה יעש"ב. ומן התימה שכתב הה"מ ז"ל שלא מצא בזה ראיה מאחר דסוגייא זו דעבר הזמן מוכח להדייא כס' הרא"ם ז"ל וצ"י: וכן נמי דומה בדומה ראיתי אחרי רואי שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד הרב ישועות יעקב ז"ל בסי' ע"ט ס"ק ב' בפי' הארוך פי' כן בדעת הרמז"ל דכיון שמצדו לא יבצר לגרשה אלא שהיא אינה רוצה להתגרש אין בידו לגרשה בע"כ כדעת הספרי מק"ו דיפת תואר וכו' וסיים בדבריו וז"ל וכשתעיין היטיב בלשון הר"מ תראה בעין יפה שכיון לזה והוא אמת וברור. ושוב הביא דברי מהרש"ל ז"ל שכתב דבזה"ז שאין מגרשין בע"כ אינו יכול לומר לה הרי גיטה וכתו' ותרפא את עצמה וכו' והוא ז"ל דחה דברי מהרש"ל וכתב וז"ל ואפשר דאף בזה"ז אין כופין אותו לרפאתה ולאבד כל מעותיו עבור זה רק שאינו מגרשה בע"כ אבל אינו חייב לרפאתה. ושוב נרגש שהוא עצמו בסי' ע"ז דחה דברי הרא"ם ההיא דסי' ל' הנז"ל ותירץ מה שתירץ יעש"ב: איך שיהיה זכינו לדין בדרך אגב מתשו' הגאון הר"י פינטו ז"ל הנז"ל לנ"ד דזה הבעל הבא בשאלה פטור ממזונותיה ומרפואתה בצירוף מ"ש הרא"ה ז"ל הוב"ד בש"מ הבאתי דבריו לעיל דנתן טעם לדבר שפטור מרפואתה יתן אינה ראויה לו. ועי' לה' בית שמואל ז"ל שם בסי' ע"ט ס"ק ד' שהביא מ"ש מהרש"ל ז"ל דכתב דבזה"ז דאיכא חרגמ"ה אינו יכול לומר לה הרי גיטך וכתו' ורפאי את עצמיך וכתב עליו וז"ל מיהו יש לדייק ממתני' ומן הפוס' דכתבו בסתם דרשאי לומר לה הרי גיטך וכתו' ורפאי את עצמך אפי' בזווג ראשון דאסור לגרשה אפי"ה אם היא חולה יכול לגרשה לפי"ז ה"ה בזה"ז דאיכא חרגמ"ה דיכול לגרשה עכ"ל ועי' להרב ח"מ ז"ל שם בס"ק ג' שהביא דברי מהרש"ל ז"ל הנז' וכתב עליו וז"ל ועיין מ"ש לעיל סי' ע"ז מ"ש בב"ח בשם הרב מהר"א מזרחי ז"ל דאף בזה"ז אם רוצה לגרש וליתן לה כתובתה אין לה עליו כלום עכ"ל: ועינא דשפיר חזי בס' אבני מלואים שם בסי' ע"ט ס"ק ד' שהביא דברי הרב בית שמואל הנז' ושוב הביא דברי הש"מ דכתבו' הנז"ל משמע דבא ללמדנו דטעמו של ה' ב"ש שכתב דאפי' בזווג ראשון ואפי' לאחר חרגמ"ה סמא בידיה לגרשה ולפטור מחיוב רפואתה הוא מטעם שאינו ראויה לו ואמטו"ל נתנו לו רשות לגרשה ולפוטרו מרפואתה. וסיים בדבריו וז"ל והנה העור שכתב אם ראה הבעל שהחולי ארוך וכו' וכן בש"מ נקט האי לישנא כדי לסתום דאפי' בזווג ראשון וכן אפי' אחר חרגמ"ה דאינו מגרשה בע"כ מ"א באולי ארוך מותר לגרשה יעש"ב. ודון מינה לנ"ד כי כבר מילתינו אמורה שאשה זאת אינה ראויה לו לתשמיש וכנז"ל. ואל יקחך לבך לומר דמ"ש הרא"ה ז"ל שאינה ראוייה לו כונתו רצוייה שכיון שהיא חולה אינה יכולה לשרתו ולא דבר הרא"ה ז"ל בענין הזווג שאינה ראויה לתשמיש רק שאינה ראויה לשרת בבית ולבשל וכל צורכי הבית וא"כ מה יושיענו דברי הרא"ה ז"ל לנ"ד כי באמת היא בריאה רק שהיא שופעת דם תדיר ואינה ראויה לאישות דוקא. לזאת אשיב לא כן הדבר כאשר עיני הקורא תחזנה מישרים כמה מגדולי הפוס' ז"ל שנתקשו ממ"ש בספרי ושלחתה לנפשה שאם היא חולה ימתין לה עד שתתרפא וכ"ש לבנות ישר' הכשרות דהוי הפך מתני' דכתו' הנז' וכדי שלא יהיה הספרי הפך מתני' יצאו לחלק דהספרי מיירי כשהיא מועלת על ערש דוי ומתני' בשאינה מוטלת עע"ד וכמ"ש הה"מ ז"ל שם באר היטיב ועי' מ"ש הרב מהריט"ץ בסי' נ' בשם הראב"ד והרשב"א וכמה מגדולי הפוס' שחילקו בהכי. וא"כ הר"מ ומר"ן ז"ל בהכרח דלא דברו בחולי המוטלת על ערש דוי כי אם אפי' שאינה מוטלת עע"ד פסקו דיכול לפטור עצמו מרפואתה ועי' להרב תומת ישרים סי' קצ"ט שכתב דהרמב"ם מודה במוטלת וכו' ולא זכר להה"מ ז"ל ופליאה נשגבה שגם נעלם מעיני דמר מ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' הנושא וז"ל הילכך המתחייב לפרנס אדם אינו חייב לרפאתו וכו' יעש"ב שחילק בההיא דאלמנה שהוא תנאי ב"ד וצ"ע ועי' בס' אבני מילואים ז"ל שרצה לפרש כונת הרא"ה ז"ל במ"ש ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו נתנו לו רשות וכו' והוא ז"ל פירש שהוקשה לו להרא"ה ז"ל מאי שנא מנשבית שלא יוכל לומר לה הרי כתו' ותפדי את עצמך ולזה תירץ דשניא דכשהיא חולה אינה ראויה אבל בנשבית ראויה היא לו עדין וע"ז הק' הרב אבני מלואים ז"ל דא"כ באשת כהן שנשבית שאינה ראויה לו אחר שיפדה אותה דאסורה עליו למה לא תקנו שיוכל לומר לה הרי כתו' ותפדי את עצמך יעש"ב: ובאמת לא אכחד אחרי בקשת אלף מחילות מכבוד תורתו שותיה דמר לא ידענא מי הכריחו לפרש דברי הרא"ה ז"ל שרצה לתרץ מאי שנא מנשבית וכו' וע"ז הוק' לו מאשת כהן וכו' הלא המבין יבין לאשורו דכונת הרא"ה ז"ל לחלק בין אלמנה שחילקו בה בין רפואה שיש לה קצבה לאין לא קצבה ולא יוכלו היורשים לפטור את עצמם בתת לה כתובתה ותרפא את עצמא ומ"ש מנשואה דאם ראה הבעל שהחולי ארוך יוכל לומר לה הרי כתוביך וכו' ולזה בא להודיענו דאם היא נעשית חולה בחיי הבעל שאני מפני שאינה ראויה לו נתנו לו רשות וכו' משא"כ באלמנה שהוא תנאי ב"ד זה נלע"ד פי' דברי הרא"ה ז"ל בפשיטות ומדוקדק אומרו ומיהו בחיי הבעל וכו' לאפוקי מאלמנה ולפירושו איך יוצדק פי' דבריו ומיהו בחיי הבעל וכו': נקוט מהא למדנו מדבריו ז"ל דפי' דברי הרא"ה ז"ל שכ' שאינה ראויה לו היינו לאישות מדמקשה מאשת כהן שאינה ראויה לו אם נשבית והיינו שאסורה עליו נמצא דמ"ש הרא"ה ז"ל שאינה ראויה לו היינו לאישות ודון מינה ואוקי באתרין. ועי' בס' זכות אבות ז"ל בד' נ"א ע"א בסי' ק"ך דכתב בחולי המונע הלידה וחולי המונע התשמיש צריכים הב"ד לתת לו רשות לישא כשיתאמת להם הענין ע"י נשים וכו' יעש"ב: וכי תאמר בלבבך הלא הר"מ ז"ל כתב ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ וא"כ מה יושיענו שיוכל לומר הרי כתובתיך וכו' כ"ש בנ"ד דרביע עליה חומר השבו' פשיטא ופשיטא דאין ראוי לעשות כן. ברם