שמחה לאיש קיב

לקלקולא הא ודאי אדעתא דהכי לא נשבע ובפרט דהוי דבר בינו לבין קונו והוא בעצמו יכול לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי וכמו שהביא ה' הפו' משם הפ"מ וה' ש"ל ז"ל ודו"ק: וכעין חילוק זה של הפ"מ והמש"ל ז"ל חזה הוית להר' מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' פ"ו שנשאל אודות אשה שנסמית מב' עיניה אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת והשיב ז"ל דשרי לישא אשה אחרת דהוי נדרי אונסין ואיכא אמדן דעתא דאדעתא דהכי לא נשבע והביא תשו' הרא"ש ז"ל כלל ח' בההיא שנתקלקלו חובותיו דפסק הרא"ש ז"ל דפטור משבועתו דאין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו וכו' והק' הוא וז"ל והשתא ק' דאטו מי שחייב מנה לחבירו ונתקלקלו חובותיו וכו' ונשאר לו ביתו לדור בו וכלי תשמישו האם יפטר מלמכור ביתו לפרוע בעד חובו או כלי תשמישו היתרים וכו' הא ודאי ליתא אלא ודאי דמי שבא להשתעבד בנדר או שבועה על איזה דבר הוא דוקא אזלינן ביה בתר אומדנא ומשו"ה אמרי' אדעתא למכור וכו' לא נשבע יע"ש. הראת לדעת דגם ה' מהר"מ אלשיך ז"ל יצא לחלק בין שבו' שהוא נשבע מעצמו לחוב שחייב לשלם דרמיא עליה חיובא וכדמובן והוא מעין חי' ה' פ"מ ז"ל הנז'. אלא דראיתי להרב ז"ל שם דרך אגב שכ' בסוף התשו' וז"ל וגדולה מכל אלו הראיות דהרא"ש ז"ל כ' הריב"ש ז"ל בסי' צ"ט על יעקב שנשבע לרבקה שלא ישא אשה אחרת שלא ברצונה ונשא אשה אחרת ונשאל אם עבר על השבו' וכח החרם והנדוי והשיב וז"ל יש לעיין כי לפי התנאי שהתנה שלא ישא אשה שלא ברצונה כבר נרא' שהיתה כונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אשה שכבר נראה מענין האשה הזאת שהיא קלה בעיניו להתרצות יען כבר היתה נשואה בהיותו נשוי עם רחל לשמשם וכו' וא"כ כל שפייס אותה בדברים ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך כגון וכו' ועדין לא נתפייסה ולא נתרצית לו בזה י"ל שהוא אנוס דומיא דההיא דאמרי' בפרק כל הגט אטו תרקבא דדינרי הו"ל למיתן לה וכו' וכ' הרמב"ן וכו' דאנוס הוא הרי בפי' דאפי' היכא דקביל עליה שלא ישא אשה אחרת עליה ואע"ג דלא אירע רעותא באשתו לומר דאדעתא דהכי לא נשבע אלא מפני שלא רצתה להתפייס להתיר לו שבועתו אמרינן דאדעתא שלא תתפייס לא נשבע כ"ש היכא דאיכא ריעותא רבא כי הא דקמן וכו' יעש"ב: ואני בער ולא אדע שכו'ל להבין אמרי בינה מה דמות יערוך תשו' הריב"ש ז"ל לנדונו דהנה בההיא דהריב"ש ז"ל מיירי דעי' השבו' שנשבע היתה שלא ישא אשה אחרת שלא ברצונה ומדכתב שלא ברצונה הוכיח במישור שהעיקר תלוי ברצונה שאם תתרצה היא יכול ויכול לישא אשה אחרת ואם כן שפיר פסק שאם פייסה בדברים שאשה כמותה היא מתפייסת והיא לא נתפייסה אמדינן דעתיה דמ"ש בשבועתו שלא ברצונה אדעתא שלא תתרצה לא אשתבע. אבל בנדונו שנשבע סתם שלא ישא אשה אחרת מהיכא תיתי לילך בתר אומדנא כל שלא גילה בשעת שבועתו שום גילוי שמורה דרך להתיר השבו' כי ההיא דהריב"ש שגילה דעתו שעי' השבו' תלוי ברצונה שתתפייס ותתרצה ולדידי צ"י: ניהדר אנפין למ"ש עוד הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו בסוג הג' שעלה ונסתפק כי מאחר שהרופאים הבטיחוה גדולה הבטחה שהיא בת רפואה א"כ הדר דינא דאם החולי הוא מום עובר שיהיה לה מזור עפ"י הרופאים ליכא תו אומדנא וכו' וע"ז האריך הרחיב מע' הרב הפוסק אביר יעקב יצ"ו רח"ב רח"ב ברוחב מבינתו ותשב באית'ן קסתו לפשוט הספק הזה וכשאני לעצמי לדידי חזי לי להוסיף נופך ע"כ מ"ש הרב הפוסק יצ"ו דמשנה ערוכה היא בכתו' דנ"א ע"א לקתה חייב לרפאתה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי ע"כ. ובנמ' דנ"ב ע"ב חילקו באלמנה בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה וה' בעל העיטור כתב דה"ה באשת איש דאם ראה הבעל שהחולי ארוך אינו חייב לרפאתה אלא מתרפאת מכתו' והביא דבריו הנמק"י בפ"ד דכתו' שהביא ראיה עמ"ש בירוש' פ' מי שמת יעי"ש שכ' בסו"ד דאין כן דעת הרמז"ל שחילק באלמנא פ' י"ח מה' אישות ולא חילק באשת איש בפ' י"ד עכ"ל והר"ב בש"מ דכתובות שם בד' נ"א הביא משם הריטב"א ז"ל דהירוש' פליג אגמ' דילן או אפשר דמ"ש בירושלמי מן בעליך היינו מנכסי בעליך והיינו לגבי יורשים דיש חי' בין רפואה שיש לה קצבה להיכא דאין לה קצבה. ובד' נ"ב ע"ב כתב בשם הרא"ה ז"ל וז"ל ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה נתנו הרשות בידו אם רצה לגרשה ותתרפא את עצמה עכ"ל יע"ש. והגאון ה' נבחר מכסף להרי"ף ז"ל מפרש העין יעקב שנד"מ דקדק יפה בדברי הרמז"ל בפ' י"ד מה' אישות וז"ל חלתה חייב לרפאת אותה עד שתבריא ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי את עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ ע"כ ודקדק הוא ז"ל דאמאי שינה ממה ששנו חכמים בלשון המשנה שאמרו ואם אמר הרי גיטיך וכתובתיך ורפאי את עצמך רשאי ועוד הקשה שכתב וז"ל אם אמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך או הריני מגרשך וכו' כאילו נותן הבחירה בידה אם תרצה להתרפאות מכתובתה בלי שתתגרש והרי לא הוזכר במתני' רפואה מכתו' בלי גירושין. ועוד דקדק במ"ש בתחי"ד חלתה חייב לרפאתה עד שתבריא היל"ל חייב לרפאתה סתם כיון דבדידיה ליכא הבדל בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה. ואמטו"ל פירש הוא ז"ל דכו' הרמז"ל דאם חלתה האשה ורואה בעלה שבקרוב תתרפא חייב לרפאתה עד שתבריא דקדק ואמר עד שתבריא הכו' שהבעל יראה שהיא קרובה להיות בריאה וחזקה ואם ראה שהחולי ארוך אזי נותן כתובתה לפניה ואומר לה הנני מוכן לגרשך ולשלם ליך כתובתיך אם תרצי להתגרש ואם לא תרצי להתגרש הנה מעכשיו שהנחתי ליך כתובתיך לפניך אני פטור ממזונות ומרפואה והרי כתובתיך תתרפאי עצמיך מכתובתיך יעש"ב: אשר עפ"י פי' זה של הגאון הרי"ף ז"ל שפירש בדברי הרמב"ם נוכל ליקח עזר גדול וסיוע למ"ש הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' דאסיק כיון שהוא מוכן לגרשה ומניח כתובתה לפניה שהוא פטור ממזונות. וכן ראיתי להה"מ ז"ל פ' יו"ד מה' גירושין דכ"ג שפ' הר"ם ז"ל במי שנשתטית אשתו אינו מוציאה עד שתבריא ותקנו חכמים שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכו' לפיכך נושא אשה אחרת ומאכיל' ומשקה משלה ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבר דעת לדור עם השוטים ואינו חייב לרפאתה ולא לפדותה עכ"ל. וה' ראב"ד ז"ל השיג עליו דאם בת רפואה היא למה לא יהיה חייב לרפאתה וכו' יע"ש. והה"מ ז"ל חי' להשגת הראב"ד ז"ל וז"ל ונראה טעם לדברי רבינו לפי שכבר נתבאר בפ' י"ד מה' אישות האשה שחלתה ואמ"ל הריני מגרשך ונותן כתו' והולך שומעין לו וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש שלא ינהגו