שמחה לאיש יא

חצר דתורת חצר ליתא בשהי' שם מטלטלי' מקמי דהו' חצרו אלא בשקדמה קני' החצר לקני' המטלטלי' והמחב"ר ז"ל השיגו מהא דתנן עישור שאני עתיד וכו' ומהא דגיט' וחצרה באים כא'. וכן מבואר יוצא בש"מ בשם תוס' בדף ז"ך מס' מציעה בד"ה חצר שהקשו דלקני לבעל הגל חצירו ותי' דלא אמרי' חצירו קונה שלא מדעתו אלא כשהחצר הי' שלו מקודם וכו' יע"ש. וגם לפי פי' השני של הבע' שנפשטה דנקדש ומקדש כאחת והכי פי' גאון ירושלם מהריט"א ז"ל בספרו קדושת יו"ט סי' הנז' בכל זאת ליכא למידק מיניה אפכא מסברת הש"ך הנז' די"ל שאני כלי שרת שכבר היו קדושים בקדושת דמים ואין הפעולה רק עילוי לקדושת הגוף. ויעו' במח"א פ"י ה' מכירה בקנין חצר סי' ד"י ובתשו' נוב"י מה"ת או"ח סי' ס"ג עכ"ל שם. אחז"ר זכינו לאור החמה מרבינו משה זיע"א חת"ס ח"מ יע"ש סי' ס"ו דבריו מעולפו' בספירים: ותבט עיני בשורי מה שהקשה גאון יעקב נ"י לתנא דאורייתא מר יאודה ז"ל במה שמסתפק ועולה במל"מ פ"ה מהל' מעילה והניחה בצ"ע ולפע"ד י"ל דהוא ז"ל ס"ל דטעמא שכ"ש אינן נפדין מדרבנן הוא וכמ"ש תוס' במס' מנחות דף ק"א וכן מבו' יוצא ממה שנסתפק בפ"ה מה' עירובין הל' ה' יע"ש. ואף שרבינו ז"ל בפ"ו מהל' א"מ הל' ד' [הובאה במל"מ פ"ג מהל' כלי מקדש] נתן טעם שאינן נפדין משום שנאמר והעמיד וכו' משמע דמדאורייתא אינן נפדין והוא ז"ל ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא כמבואר בפי' רבי' הראב"ד ז"ל לספרא פ' בחוקותי פ"ט סי' ה' [שמשם חצב רבינו הרמב"ם מקורו כמבו' בשעה"מ הל' א"מ] שהביא הטעם משום דלא שכיח יע"ש. ובקונט' מחנה ישראל אשר בסוף תשו' קול אלי' ח"ב בהל' מעילה ובמס' ע"ז בדף הנז' קאמר הש"ס ג"כ טעמא אחרינא דאינן נפדין משום דלאו אורח ארעא. איברא די"ל דזה הטעם לא נאמר אלא באלו אבנים שבאו פריצים וחללוה. ולפי"ז תמה אנכי על קו' השעה"מ בפ"ה מהל' ערובין דמה פריך ר"ה בר מנוח וכו' יעו"ש וכבר ארוכה עלתה בסוג' דמס' מנחות דף ק"א הנז"ל בקונט' הנ"ל סי' י"ב וצללתי במים אדירים והעלתי בעז"ה מרגניתא עם מה שתי' בתשו' שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קע"ו. והרב ח"ק בעל כפי אהרן נ"י נראה דיפה כיוון דהא הבעל המאור שחולק על ס' הרמב"ן הוא משום דס"ל דאבני מזבח אינן נחשבים לכלי שרת אמנם בכ"ש מודה הוא להרמב"ן ז"ל כמבו' בדבריו המאירות ויעו' בתשו' אמ"ו רשכבה"ג בחתם סופר א"ח סי' ח"ל: והנה בקדושת בהכנ"ס שהוא לנו כמקדש מעט אפליגו רבותי' הראשונים אם קדוש' הו' קדושת הגוף או רק כתשמישי מצוה כמבואר בד"ן מס' מגילה פ' בני העיר. ובמרדכי שם משמע מי שנותן דבר מבית הכנסת עובר על לא תעשון כן מדאורייתא והובאה במור"ם ז"ל סי' קנ"ב ולא בלבד במחובר עובר אלא גם בתלוש ויעויין בתשו' חו"י סי' קס"ב ובתשו' אמ"ו זיע"א סי' ל"ב וג"ל אמת דהרבה מרבותי האחרונים ס"ל דהאי איסורא רק מדרבנן הו'. ורבינו הרמב"ם לא הביא כלל האי איסורא גם בהכנ"ס. ולפענ"ד נראה דלשטתיה אזיל דס"ל דבהכנ"ס כהדיוט נחשבת לגבי מקדש. ואם בבהכנ"ס איכא האי איסורא דלא תעשון כן דומיא דמקדש אף את"ל דהו' רק מדרבנן בכל זאת נראה כסתראי דבענין סתירה כמקדש נחשבת ובענין כלי שנשתמש בה כהדיוט גמור חשבינן ליה. אלא ודאי שרבינו לא ס"ל להאי איסורא גבי בהכנ"ס. וטעמא דרבינו הוא מש"ס ערובי' ד' ו' דהיתה הגי' לפניו קורה לבהכנ"ס ומשו"ה מוקי נמי לכל התוספ' בבהכנ"ס כמבו' בדברי אמ"ו זיע"א בחת"ס סימן מ' יעו"ש. אמנם לגרסתינו דאינו מוזכר תיבת בהכנ"ס י"ל דגם בבהכנ"ס עובר משום לא תעשון כן ופשיט' דאינה נחשבת כהדיוט לגבי מקדש ותימה לי על מעכ"ת אביר יעקב נ"י שהראה מקום לדברי רבינו מסוגי' דמס' ערובי' הנז'. הלא כבר נאמרו דברי' אלו מפי רבינו משה זיע"א בח"ס סי' מ' אשר הזכירו מעכ"ת ני' ובלי הוספת דברי רבינו משה זיע"א דגרס כן הרמב"ם וס"ל דכל התוספת' על בהכנ"ס קאי דצ"ל כפשטי' אינו ראי' מש"ס כלל דהא בהכנ"ס פשיטא דקילא ממקדש כמבו' לגבי רקיקה ושאר דברים. שאף בהר הבית אסורי' ומותרי' בבהכנ"ס אבל שיחשב כהדיוט לגבי מקדש מנ"ל ולולי דמסתפי' היתי אומר דתוספת' נשנית בזמן שבהמ"ק הי' קים ואז בהכנ"ס כהדיוט נחשבה לגבי מקדש אבל אחר שנחרבה הבית בעו"ה וחכז"ל אמרו שהיא כמקדש מעט ובכמה דברים החמירו שתחשב כמקדש מעט. לאו כהדיוט נחשבת. ונפקא מיני' כיוצא בתשמישי קדושה יש הרבה מרבותי' הראשונים ז"ל דס"ל שאף בפדיון אינם יכולים להפקיע קדושתן ואליבא דכ"ע בעת קדוש' הדיוט אסור להשתמש בהן כמבו' בתוספת' הנז' והובאה בירושל' דמס' מגילה העושה תיבה ומטפחת לספר וכו' ומשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט. ורבינו ירוחם באו"ח נתיב ב' חלק ד' הזכירו ומתפלא אני על הרב השואל נ"י שעלה בדעתו לחלק דשאני כלי מקדש וכו' רק בראות למרן ז"ל שהביא משם האגודה חזר לאחוריו והלא מפורש הוא בתוספת' וכו' הנז"ל וזה הוא דאפסק' הלכת' דאין מורידי' מקדושתן ואין לו' דהאי הורדה הוא בתמידות כמבו' למעיין: ולכאורה עלה ברעיוני לומר הא דפסק מרן ז"ל בסי' קנ"ד סעיף ח' הארון וכו' מועיל בו תנאי וכו' דוקא בחו"ל נאמר אבל בהכנ"ס שבא"י לא מהני שום תנאי כמבואר בסי' קנ"א יעו"ש. ואף דמרן ז"ל סתמא קאמר י"ל דסמך אלעיל ולא נעלם מאיתי שכבר הוקשה להמג"א בס"ק י"ד דאפי' לארון וכו' מועיל תנאי ותי' נראה לפע"ד שהוא דוחק דמסתמא לשון הפוסקי' לא משמע הכי. וכן מבו' בדברי הגאון מחנ"א בהל' צדקה סי' י"ב דלסברת המג"א אין ראי' כלל לנדונו מבתי כנסיות שבא"י וממשמע מדברי הרה"ג מהרא"י ז"ל בכסא אלי' סי' הנז' שתמה על המנהג פעה"ק ת"ו שאומרים קינות וכו' הא לא מהני תנאי בבהכנ"ס שבא"י יעו"ש ואם ס"ל כהמג"א אין כאן תימה דהא ליכא קלות ראש. לכן נראה לפע"ד לחלק בין תשמישי קדושה לתשמיש דתשמיש שדין קדושת ביהכנ"ס להם. ודוקא תשמישי קדושה וכן הקדושה בעצמה מהני תנאי ויעו' במה שפסק מרן ז"ל בסי' מ"ב ס' ב'. אבל דבר שכל קדושתם מקדושת בהכנ"ס אתי' עלה דומיא דבהכנ"ס הוה ולא מהני תנאי בא"י. ובהאי תשמישי קדושה חמירי אף בא"י דאם בלו צריכים גניזה משא"כ בבהכנ"ס ודומה לה אם נחרבה או בלו יכולים למכור אבנים וכדומה ולא בעי גניזה. ולפי"ז יצא לנו דלגבי פרוכת ודומה לו דהו' תד"ת לא מהני תנאי. ומעובדא דירושלמי ליכא למפרך דבתשמישי קדושה איירי גם אם דברי אלו לא יהיה להם מקום בכל זאת נ"ל שמרן ז"ל ס"ל בשולחנו הטהור דוקא אם התנו בפי' אז מהני אבל לא ס"ל כס' התה"ד שדחק לישב המנהג משום דאמרי' לב ב"ד מתנה עליהם וכאלו התנו דמי אף שהביאו בב"י. ולשון הירוש' מורה כן לכך התנו עליו מתחלה ר"ל שבודאי התנו. ולא אמר כאלו התנו וכן פי' רבינו ירוחם ז"ל בנתיב הנז"ל והובאה בתשו'