שמחה לאיש קה

בדבר זה ואח"כ יצא אותו דבר מתחת ידה כ"ז שלא ראו העדים כנתינה אינה מקו' כלל אעפ"י שבמעשה שנשאל הרשב"א היו הרבה אומדנות והוכחות שנתן לשם קדושין יע"ש שכתב משם הגהמ"י סוף ה' אישות סי' א' ובמרדכי פ' המקדש וכו': ועינא דשפיר חזי לה' דברי יוסף אירגאז ז"ל בסי' טו"ב הביא ב' תשו' הרשב"א דסי' תש"פ וסי' אלף קצ"ג הללו דס"ל לעדים שלא ראו הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ זה ואח"כ ראו אותו חפץ יוצא מתחת ידה אינה מקו' וכו' ומדברי הרשב"א ז"ל הללו דן במכ"ש היכא שראו הנתינה ולא שמעו מה אמר לה וכו' יעש"ב. הגם הלום ראיתי להרב כרם שלמה ז"ל בתשו' אה"ע סי' כ"ה דנדונו היה דהעדים שמעו שאמ"ל הרי אמק"ל אבל לא ראו הנתינה ונסתייע מתשו' הרשב"א דסי' תש"פ הנז"ל דאינה מקו' וכתב עוד וז"ל וגדולה מזאת כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בח' אה"ע סי' מ"ג דאפי' אם העד האחד ראה נתינת הטבעת והב' לא ראה הו"ל כמקדש בע"א דאין חוששין לקדושיו. ושוב כ' וז"ל ואע"ג דנראה החולק ע"ז המרדכי בפ' האומר בשם הרא"מ ז"ל דהיכא דאחד מהעדי' לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל הקדושין בכך וכו' מ"מ בנ"ד הב' העדים לא ראו הנתינה אין לחוש לקדושין אלו כלל לכ"ע: ועוד כתב הרב ז"ל וז"ל אך את זה ראיתי לה' בית הגל ז"ל דכ' דבדיני ממונות כ' הטור בסוס"י צ' בשם הרמ"ה דדנין בידיעה כלא ראיה והרשב"א דימה דין קדושין לדיני נפשות משום דבר שבערוה צריך ב' וא"כ ק' על מור"ם דפסק כהרשב"א כאן שצריך ששני העדים יראו הנתינה ואם ראה עד אחד לבד אין חוששין לקדושי ע"א ואיך פסק מור"ם ז"ל דחוששין לעד אחד דאפשר דהרשב"א ז"ל ס"ל דאין חוששין לקדושי ע"א מאחר דהא בהא תלייא דאין חוששין לקדושי ע"א א"כ לא בעינן ידיעה וראיה ואי בעינן ידיעה וראיה ודאי דליכא למיחש לע"א ואם באמת כן הוא וכו' א"כ נראה דיש לחוש ג"כ בנ"ד וכו' וא"כ מאחר דרבים ונכבדים סוברים כן דחוששי' לקדושי ע"א הלא המה ר"ת ורבי' ברוך שהביא רבי' ישעי' וסמ"ג והרא"מ והתה"ד והרב המפ"ה מאן ספין ומאן רקיע לעשו' מעשה שלא להצריכה גט אך אמנם בנ"ד יודו הני רבוואתא ז"ל וכו' דהרי ע"כ לא קאמרי הסמ"ע ודעימיה דהמקדש בע"א חוששין לקדושיו וכיון שכן ה"ה נמי דבידיעה בלא ראיה חוששין לקדושיו וכו' דהא בהא תלייא היינו דוקא כששניהם מודים בדבר אבל אם אחד מהם מכחיש לעד אין לחוש כלל וכו' יעש"ב והנה חי' זה כתבו מור"ם ז"ל בהגהה וגם בתשו' סי' ל' יעש"ב. ודון מינה לנ"ד ששניהם מודים שנתקדשה וכמו שבא בשאלה שגם האשה מודית שקדשה רק שטוענת שהטעה אותה שאמר לה שהוא עשיר ונמצא עני א"כ בנדון כזה לא בעינן ידיעה וראיה וצריכה גט. וס' בית הלל אינו מצוי אצלי האמנם מה מאד אני תמיה על דבריו דנראה דאשתמיט מיניה דמר תשו' הרשב"א דסי' אלף קצ"ג דאלת"ה למה לו להביא עצות מרחוק מ"ש הטור בשם הרמ"א דבדיני ממונות דיינינן בידיעה בלא ראיה הלא הרשב"א ז"ל כ' שם בפי' באותה תשו' דבעדות קדושין בעינן ב' עדים שידעו ויראו הנתינה ממש ואסברא לן וז"ל תדע דבדיני ממונות אף שהעדות מתקיימת בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה ואמרי' ראיה בלא ידיעה כיצד וכו' יע"ש. וגם ק' לע"ד מ"ש דאפשר דהרשב"א ז"ל דאין חוששין לקדושי ע"א וכו' אמאי נקט בלשון אפשר הלא קורא בגרון הרשב"א דלית הלכתא כהסמ"ג דסברא יחידאה היא וכמ"ש. הרב ב"י ז"ל שכתב הרשב"א לאחד מן התלמידים וכו' והרב כרם שלמה ז"ל הביא דברי הרב ב"י הללו ולא השיגו לה' בית הלל הללו האמת אתמהה ובאמת המתבונן היטיב יראה וישכיל ויבין דהא בהא תלייא תדע שהרי הסמ"ג הוא שכתב בשם הרא"מ דחוששין לקדושי ע"א כרב פפא והוא ניהו דס"ל דאם עד אחד ראה הקדושין צריכה גט וצ"ל דטעמו משום דס"ל דחיישינן לקדושי עד אחד. אבל הרשב"א דס"ל דלא כהסמ"ג דאין חוששין לקדושי ע"א משו"ה ס"ל דצריך ששניהם יראו הנתינה ממש וזה פשוט: ברם דא עקא דחזיתיה להמרדכי בפ' האומר כ' בשם הרא"מ דחוששי' לקדושי ע"א ואם אחד מהעדים לא ראה הקדושין אין לבטל הקדו' ואילו בגיטין סוף פ' המגרש כ' כס' הרשב"א ז"ל דצריך שהעדים יראו הנתינה ממש כמשי"ר הרואה שם בדבריו. ולדידי הוא תימה. ואני אמרתי בעניי דמ"ש בגיטין דאם לא ראו הנתינה אין חוששין לקדושין היינו ששניהם לא ראו אבל אנה"נ אם אחד ראה אף שהשני לא ראה צריכה גט יען דס"ל דחוששין לקדושי ע"א והיא ס' הסמ"ג בשם הרא"מ ז"ל זה נלע"ד לתרץ בדוחק הגם דלשון המרדכי דגיטין לא כתב כן אלא בסתם וז"ל וגדולה מזאת שאם לא חזו שקדשה ממש אינה מקו' דדוקא בביאה אמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה משום דאש בנעורת וכו' יעש"ב ואם כונתו הוא דעיקר טעמו הוא משום ששניהם לא ראו לא הו"ל למנקט ההפך דדוקא בביאה וכו' יותר טוב הו"ל למנקט דדוקא בעד אחד שראה אמרי' דחיישינן לקדושי ע"א ומדלא נקט הכי משמע. דס"ל דאף בע"א שראה לא חיישי' לקדושיו והיא ס' הרשב"א ז"ל כנז' ונמצאו דבריו סתראי נינהו ולא עוד אלא דבפ' האומר כ' דכיון דראה הוכחות שאמת הדבר שנתקדש' אעפ"י שלא ראה הנתינה ממש חוששין לקדושיו מידי דהוה להיכא דלנה עמו בפונדקי דסברי ב"ה הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכו' ובפ' המגרש כתב איפכא דדוקא התם אמרי' הן הן עידי יחוד וכו' משום דאש בנעורת ואינה מהבהבת וכו' באופן דסתרי אהדדי מן הקצה אל הקצה ומהפך אל הפך: ואולם זאת נחמתי כי ראיתי שם במרדכי פ' האומר שסיים בדבריו וע' בפ' המגרש תשו' הר"מ עכ"ל. משמע דמ"ש בפ' האומר הוא מ"ש הסמ"ג בשם הרא"מ ז"ל ומ"ש בפ' המגרש היא תשו' הר"מ ז"ל ופלגן בהדייהו. באופן מצינו דזו מחלוקת הגאונים הרא"מ והר"מ ז"ל ולא ראיתי לשום פוסק שנרגש בזה: ואחר החיפוש מצאתי להרב עצי ארזים בסי' מ"ב ס"ק י"ג שהביא משם הר' בית שמואל ז"ל שם בסי' מ"ב ס"ק י"ב שהק' להרשב"א ז"ל שהמרדכי כתב בפ' האומר דאפי' לא ראה הנתינה אין לבטל הקדושין בכך אם ראה דבר המוכיח יכול להעיד כאילו ראה גוף המעשה דהא אמרי' הן הן. עידי יחוד וכו' אבל הרשב"א בתשו' כתב דדוקא בביאה אמרינן הכי משום דיצרו תוקפו וכו' ובח"מ סוס"י ץ' כ' הטור בשם הרמ"ה דדיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראיה לפי"ז בקדושין ג"כ מהני בלא ראיה וכו' יע"ש. והיא כעין קו' ה' בית הלל ז"ל שהבאתי דבריו לעיל. והק' עליו הר' עצי ארזים ז"ל כמה קו' ואתיא מכללא דתקשי להמרדכי בגיטין וקדושין דדבריו סתרי אהדדי ויצא לתרץ וז"ל אלא נלע"ד דאין. כאן מחלוקת דהרשב"א וכן המרדכי דגיטין מיירי שהיא יודעת שהעדים לא היו יכולים לראות הנתינה ממש מידו לידה ולכן אף עפ"י שידעה שיש עדים כיון שידעה שאינן יכולים להעיד על הנתינה לא חששה לקבלן בתורת קדושין לכן אעפ"י