שמחת יום טוב צט

עליו כל הרגל ועבר בעשה. והדברים ברורים. וכ"ש לדברי הפ"י לעיל (דף י"ט ע"ב) דלא עבר על עשה ובאתם שמה רק בהפריש אבל באמר ולא אפריש אינו עובר. א"כ כשנודר להביא קרבן מסתמא אינו מפרשו רק כשבא לירושלים. וא"כ אם היו נדרים קרבין ביו"ט, כיון דאין מקדישין ביו"ט היה מקדישו קודם יו"ט ועבר עליו כל הרגל אם נאנס. אבל השתא דאין מקריבין ביו"ט מסתמא אינו מפרישו קודם יו"ט דהא יש לחוש לתקלה ומסתמא יפרישנו ויקדישנו בחוה"מ ולא עבר עליו כל הרגל וליכא חשש דאף אם יאנס נמי לא עבר אעשה. כן נ"ל נכון וברור

שם דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו'. וקשיא לי הא גופיה אמאי לא יאפו ביו"ט הא לקמן (דף הסמוך) כתבו התוס' דטעמא דאין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט הוא משום דמשולחן גבוה זכו הבעלים. וא"כ בשלמא בזבח שייך שפיר משולחן גבוה דחשיב עיקר המלאכה בשביל חלק גבוה שהוא דם והקטרת אימורים. אבל אם כבר נקרב חלק גבוה פשיטא דשרי לעשות מלאכה כגון לבשל חלק בעלים כדאיתא בסמוך, זורק הדם ע"מ להתיר בשר באכילה. וא"כ בשתי הלחם שאין מהם לגבוה כלום למה לא יהיה מותר לאפותן, הא כל המלאכה הוא בשביל הדיוט. ואטו אסור לבשל מעשר שני בשביל שממון גבוה הוא, סוף סוף המלאכה נעשית בשביל הדיוט. וכן בשר קדשים שלמים ששחטן מערב יו"ט דאיכא מ"ד בפרק אלו דברים שאין יוצא בהם משום שמחה, אטו אסור לבשלם. וצ"ל דבשלמא היכא דכבר נעשה צורך גבוה כגון בשלמים שנשחטו והבשר מותר לבעלים שפיר י"ל דמותרים לבשל בי"ט, אבל לאפות השתי לחם לכתחילה עיקרו הוא לצורך גבוה לקיים מצות גבוה. ושפיר עיקר המלאכה נעשית בשביל גבוה

בפירש"י בד"ה דהא שתי הלחם וכו' דלאו דומיא דחגיגה הוא כו' עכ"ל שמעתי להקשות בשם הגאון מהר"ם ברבי ז"ל לפי דעת הראב"ד שיוצא בחגיגה אם הביאה בערב יו"ט. א"כ קשה אמאי חגיגה דחיא יו"ט הא אפשר לעשות מערב יו"ט ואיך יביא החגיגה ביו"ט. ולכאורה קושיא עצומה היא ואין ספרו בידי. ונראה ליישב דבלא"ה יש להקשות דהתוס' בחגיגה (דף ז' ע"ב) הקשו הא יוצאין בנדרים ונדבות ידי שמחה וא"כ למה לא יקריבו נדרים ונדבות ביו"ט משום שלמי שמחה, ותירצו שכבר יצא ידי שמחה. ועיין מ"ש לעיל (דף י"ט ע"ב) ליישב דברי התוס'. ויש להקשות לפ"ז אפי' יצא ידי שמחה נמי ליקרבו דהא קיי"ל באופה מיו"ט לחול אינו לוקה דהואיל אי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה. וא"כ אפילו יצא ידי שמחה יקריב נדרו דאי מיקלעי ליה אורחים שעדיין לא יצאו ידי שמחה יכול להביא גם עכשיו. ואהא סמכינן נמי להכין מיו"ט לשבת כדאי' בפסחים (דף מ"ז) וא"כ לא משכחת לה נדרים שאין קרבין ביו"ט

אלא דהתוס' לקמן (דף כ"א) ובפסחים הקשו איך משכחת לה הרודה חלות דבש ביו"ט סופג את הארבעים הא י"ל הואיל ומיקלעי ליה אורחים. ותירצו סמוך לחשיכה ולא היה שהות אפילו באו אורחים. וא"כ משכחת לה שאין קרבין כשהוא סמוך לחשיכה. והא דמשמע דאין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט היינו מדרבנן דהא לא שרי לאפות לכתחילה מיו"ט לחול רק לשבת ע"י עירוב תבשילין

אמנם לפמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ו) דדם נפסל בשקיעת החמה היינו ד' מילין קודם צאת הכוכבים א"כ בלא"ה אין קרבן נקרב רק ד' מילין קודם שקיעת החמה וא"כ עדיין שהות הרבה לצאת הכוכבים שהיא לילה וי"ל הואיל אי מיקלעי ליה אורחים ולא משכחת לה כלל שיקרבו ביו"ט מן התורה. וצ"ל דבאמת עיקר נדרים ונדבות אין קריבין מן התורה ביום טוב היינו במידי דלא נפיק ידי שמחה כגון בעופות ובמנחות שאין יוצאין בהם ידי שמחה. והיינו טעמא בשתי הלחם דאין קריבין אפילו מן התורה כדאמר רב הונא הכא

ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' על הא דאמרינן הא מני ב"ש הוא. והקשו לב"ש אפילו עולת ראיה חייב. ותירצו דלדיוקא דשלמי נדבה פטור לב"ש אע"ג דאין קריבין. אלא שנדחקו בטעם הדבר דלב"ש כיון דכתיב לכם ולא לגבוה ואין קריבין גם שלמי נדבה יהיו במלקות ולפמ"ש ניחא דכבר כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ח ע"ב) דאע"ג דב"ש לא ס"ל מתוך מ"מ ס"ל הואיל כדדייקו התוס' שם מהך דפריך אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצרכו אע"ג דכב"ש אתיא. וא"כ בשלמי נדבה שייך הואיל אי מקלעי ליה אורחים שלא יצאו ידי שמחה וליכא מלקות

ועפ"ז י"ל דגם בחגיגה לא שייך איסורא מן התורה להקריב הואיל וחזי לשלמי שמחה וכמו דאיתא שם בפסחים דפריך אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור אע"פ שאין לו צפור כלל מ"מ אי מתרמי ליה דם צפור שייך הואיל. וא"כ י"ל דלא אמרינן שיכול לעשות חגיגה מערב יו"ט היינו דוקא כשהוא שם במקום מקדש. אבל אי אתרמי ליה אורחים שעדיין לא יצאו ידי חגיגה ולא דמי לשתי לחם דלעולם הם מזומנים לעשותן במקדש ושפיר י"ל דמותר לשוחטן הואיל וחזי לצאת ידי שמחה. ובחגיגה לא גזרו כיון דמן התורה שרי. מיהו זה דחוק דמכל מקום כשמפרישו לחגיגה אם נימא דיכול לעשות מערב יו"ט א"כ גם אורחים אין יכולין לעשות חגיגה ביום טוב. מיהו נראה דבחגיגה נמי נפיק ידי שמחה דסוף סוף הרי אכל בשר. וכלשון הרמב"ם (בפ"ב מחגיגה דין י') דסוף סוף אכל בשר וא"כ שפיר י"ל שמותר להקריב החגיגה כיון דאי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה אע"פ שקיים כבר שמחה וכ"ש בלא קיים כיון דיוצא ידי שמחה אף בדבר שבחובה א"כ לעולם יכול לשחוט חגיגה

וארווח לן בזה התמוה בגמרא לעיל (דף י"ט) דקשה אי יוצא ידי שמחה בנדרים. א"כ למה צריך להביא תודתו בסוכות הא יכול להביאה אפילו בשבועות לצאת ידי שמחה ולמה יעץ דוקא בסוכות. ולפמ"ש ניחא דניהו דיכול להביא התודה שיצא ידי שמחה מ"מ עיקר מצות חגיגה להביאה ביום ראשון, ואם יביא החגיגה ביום ראשון הרי יצא ידי שמחה בחגיגה ותו לא יוכל להביא התודה, אם לא שידחה החגיגה למחר. ובאמת עיקר המצוה להביא החגיגה ביום ראשון. וכ"כ בשבועות שאין יו"ט רק יום אחד ויצטרך לדחות החגיגה לחול. ובפרט דעיקר העצה לת"ק שאמר ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט לת"ק, הוא לפי שאינו רוצה לשהות בירושלים יותר מכדי חיובו. דבאמת יכול להביאה ערב שבועות וע"כ איירי שלא יצטרך לשהות יותר מכדי חיובו. אם כן איירי נמי שאינו רוצה לשהות אחר שבועות כלל. וא"כ לא יוכל לסמוך שיביאנה בשבועות ושיצא בה ידי שמחה. דא"כ לא יוכל להביא החגיגה רק למחר. דאם רוצה להביא החגיגה בשבועות א"כ ממילא לא יוכל להביא נדרו לצאת ידי שמחה כיון דיוצא בחגיגה משום שמחה, א"כ אין נדרים קריבין ביום טוב כשאין צריך להם משום שמחה דיכול לקיים שמחה בחגיגה. ומתניתין דחגיגה דיוצאין בנדרים. היינו כשאינו יכול להביא החגיגה כגון שאין לו בהמה אחרת רק נדרו וצריך לקנות בהמה לחגיגה בחוה"מ. או דקמ"ל בדיעבד אם לא קרב החגיגה וקרב נדרו יוצא בה משום שמחה. אבל לכתחילה אם יוכל להביא מקריב החגיגה לצאת ידי שניהם חגיגה ושמחה. לכן אין יכול להביא בעצרת כיון דצריך להביא חגיגה, א"צ לשלמי שמחה דיוצא בחגיגה, והכל ניחא ודו"ק היטב

מיהו נ"ל ליישב עיקר הקושיא דלא שייך בחגיגה שהיה