שמחת יום טוב צח

אינו קונה רק אחר כסף. ונדחקו דאתיא כר' טרפון דמיפרך ק"ו. ובודאי קשה טובי דלא נזכר בש"ס כלום מזה. ועוד דמאי פריך שלש תנן נימא דמתני' כרבנן אבל לפמ"ש לק"מ דשם לא נלמד רק דמ"ש התורה כסף חופה הוא בכלל וכשתאמר חופה קונה אינו נגד משפט הכתוב בתורה בכסף דלא חמיר מיניה רק שיהיה ככסף ואינו נגד המפורש בתורה דכיון דפרטה התורה קילתא חמירתא בכלל קילתא ורבא דחי דלא מוכח כלל דחופה חמירא שהרי אינם גומרת רק אחר קדושין. כן נ"ל ברור. וא"צ לדחוק כלל. ומקום הניחו לי רבותינו בעלי התוס' בזה

ובהכי ניחא דמשני אף זה קבוע לו זמן אף דגם לב"ה לא דמי לקביעת זמן גמור דדחי אפילו שבת ועונת ראיה ודאי אינו דוחה שבת. ולפ"ז ניחא דקביעת זמן עכ"פ עדיף מאוכל נפש דהדיוט דאוכל נפש דהדיוט שהתירה התורה משום שצורך יו"ט וכיון דהקרבן ג"כ חובת יו"ט שפיר אהני מעלה דגבוה שיהיה מותר ביו"ט. ודו"ק היטב

בפירש"י בד"ה אף זו כו' ויש לחוש שמא יפשע או יאנס עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ בנדרים ונדבות נמי יהיו מותרים שמא יאנס כדאיתא בגיטין (דף כ"ח) באומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שימות א"כ גם בנדרים יש לחוש לאונס. ואפשר דקיימ"ל באשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה. ובקדושין (דף י"ג) אעפ"י שלא הפרישתה מחיים אי שיעבודא דאורייתא וא"כ אפילו יאנס מ"מ יתחייבו היורשים. מיהו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא קשיא. תו קשיא לי היכא דיעבור על בל תאחר יקריב ביו"ט אחרון כיון שעובר על בל תאחר. א"כ הו"ל כקבוע לו זמן. וכן ברגל אחד עובר בעשה. וא"כ כיון דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט אע"ג דיעבור ג"כ בעשה ובלאו ואפ"ה לא דחו ליו"ט. ואפשר לומר דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלי דפליגי דב"ה ס"ל יש שאלה בהקדש וב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש. וא"כ תו לא קשיא מנדרים ונדבות. די"ל שאין קבוע להם זמן. ואי משום קיום נדרו. הא יש שאלה בהקדש. ואפילו עבר על בל תאחר. הרי יכול לשאול על נדרו ועוקר הנדר מעיקרו אבל לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש. א"כ כיון דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. אע"ג דעובר בעשה ובבל תאחר. ש"מ דאין קריבין משום שהיה לו להקריבן בחול. גם עולת ראיה שיכול להקריב בחה"מ. אע"ג דלא קרבה בחה"מ שוב אינה קריבה ביו"ט. כמו ברגל אחרון מבל תאחר. או משום עשה ובאתם שמה והבאתם שמה. וטעמא דנדרים אין קריבין ביו"ט. י"ל בלא קרא דלכם. מעולת שבת בשבתו. וכמ"ש הפני יהושע

בגמרא אמרו להם ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה'. וקשה לפ"ז כל השקלא וטריא הוא למותר דהו"ל לומר בקיצור הא כתב לה' כל דלה'. ותו קשיא מ"ש בסמוך דודאי גם לב"ה לא מקרי קבוע לו זמן דהא אינה דוחה שבת וגם קשה למה לא אמר לכם ולא לגבוה או נדרים ונדבות וכמ"ש התוס'. ומ"ש התוס' הוא דחוק. כיון דאיירי בהכי בענין נדרים ונדבות. א"כ קשה מאין פסיקא ליה דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ע"כ אתיא מקרא דלכם וע"כ לדידהו דרשי לכם ולא לגבוה. עוד קשה לפמ"ש התוס' לקמן ר"פ א"צ דבאוכל נפש גופיה לא מפלגינן אפילו אפשר מערב יו"ט וא"כ צרכי הדיוט אף שאין קבוע להם זמן שריין. וא"כ לעולם חזינן דגבוה עדיף מהדיוט שלא מצינו היתר להדיוט בשבת. וא"כ הו"ל למשרי לעולם צרכי גבוה

לכן נלענ"ד דבלא"ה מסברא כיון דגבוה עדיף לא נמעט מלכם גבוה דאיכא לאוקמה לכם ולא לנכרים. אלא מדאצטריך קרא כל דלה' ואי צרכי גבוה לא גריעי מהדיוט א"כ לה' כל דלה' ל"ל. ומדאצריך כל דלה' ש"מ דגבוה לא נלמד מהדיוט. אלא מיהת כיון דהסברא להתיר צרכי גבוה ולכם נוקמה לנכרים. א"כ עכ"פ ניהו דמדאצטריך כל דלה' מוכח דאיכא צרכי גבוה שאין נלמדין בק"ו מוקמינן לה אנדרים ונדבות. וא"כ לב"ה שפיר מוקי ב"ה לכם ולא לנכרים. ונדרים ונדבות לא מוכח רק מדאצטריך קרא דכל דלה' מוכח דנדרים ונדבות אין קריבין. ומיושב בזה מה שהקשו התוס' לעיל (דף י"ט) שהקשו ל"ל כל דלה' תיפוק ליה דס"ל מתוך. ולפמ"ש א"ש דאי לאו דכתיב כל דלה' הוה אמרינן גם נדרים ונדבות קריבין ביו"ט מכח מתוך או מכח ק"ו. עמ"ש לעיל

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' לעיל (דף י"ב) למה דוקא לב"ש לוקה בעולת נדבה הא גם לב"ה נדרים אין קריבין מלכם ולא לגבוה. ולפמ"ש ניחא דודאי לב"ה לא דרשי כלל לכם ולא לגבוה רק ולא לנכרים. ונדרים לא אסירי רק מדאצטריך לה' כל דלה' אבל מסברא קריבין ביו"ט לא שייך לומר מלקות. אבל לב"ש דדרשי לכם ולא לגבוה שפיר י"ל אהדריה לאיסורא קמא ואיכא נמי מלקות דאהדריה לאיסורא קמא. וא"צ לדחוק כמ"ש התוספות אבל ב"ה דס"ל מתוך יש להתיר גם נדרים ונדבות. רק מדאצטריך קרא לה' ואהא לא לקי. דכיון דמסברא היו מותרין מכח מתוך. והא דלא קאמר לעיל דלב"ש מותר מכח ק"ו. י"ל דודאי עיקר צורך היום הוא משום שהוא לגבוה ומצינו דלגבוה שרי טפי מהדיוט. והכל ניחא. ודו"ק היטב

בפירש"י בד"ה שמא ישהה עד המועד שיהיה לו בשר מצוי ברגל כו' ונמצא מאחר נדרו כו' עכ"ל. ויש לדקדק כיון דקיי"ל דלא עבר על בל תאחר כי אם בשלש רגלים. א"כ מהיכי תיתי לחוש שישהנו שלש רגלים. ודוחק לומר דבכל השלש חיישינן לאונס. ועוד כיון דברגל ראשון בא לירושלים וחפץ להקריב רק שאירע לו אונס מסתמא לא יוליך הקרבן לביתו ויקריבנו אחר היו"ט הראשון ולא יבא לבל תאחר. וצ"ל דמ"מ עבר בעשה ובאתם שמה והבאתם שמה. ומכאן מוכח דגם בנאנס עבר בעשה. ודלא כמו שביקשו קצת מפרשים לומר דבאונס ליכא עשה. עיין לעיל (דף י"ט ע"ב)

וארווח לן בזה התמוה המבוארת דלפמ"ש רש"י דמשהי ליה משום שיהיה לו בשר הרבה. א"כ קשה איך ס"ד משום שמא ישהה דמה הועילו חכמים בתקנתן אכתי ישהה להקריבו בחוה"מ. והצל"ח הניח זה בצ"ע . וקושיא עצומה היא. ולפמ"ש נראה דודאי אם פריש הקרבן כבר פשיטא דאסור לשהותו דאיכא למיחש לתקלה אלא קאי אאמר ולא אפריש. והנה אם אין רצונו לילך לירושלים בשביל הקרבן, א"כ מהיכי תיתי ידור להביא הקרבן מיד, כיון שאין דעתו להביאו לירושלים מה לו לנדור מיד, אלא דאמרינן שאם רוצה לדור נודר שיביא הקרבן כשיבא לירושלים אז יקריב הקרבן שלמים לאכול בשר, ולהרבות נודר כשיבא לירושלים יביא קרבן שלמים. נמצא שעיקר הנדר הוא כשיבא לירושלים יקנה בהמה להקריבה שלמים ומסתמא קונה הבהמה להיות מן הזריזין להקריבה זבחי שלמים ביום ראשון של יום טוב אבל מאחר שנדרים אין קריבין ביו"ט א"כ אינו נודר רק דיביא הקרבן בשעה שראוי להביאו. ואינו נודר רק לחוה"מ שיביא קרבן בחוה"מ שראוי להקריבה. א"כ אין עיקר הנדר חל רק חוה"מ שאז התחייב להביא הקרבן. וא"כ אפילו לא יקריבנו בחוה"מ ע"י אונס ליכא עשה רק בעבר כל הרגל כמו דבל תאחר אינו רק בעבר כל הרגל כדאיתא בריה (דף ה' ע"ב) לר"מ דס"ל דבל תאחר הוא מקרא דובאתם שמה כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא עבר אבל תאחר ואפ"ה בעינן כל הרגל וא"כ ליכא עשה במקצת רגל. וא"כ אפי' נאנס בחוה"מ לא עבר ולא כלום. אבל אם היה מותר להקריב ביו"ט היה נודר להביא ביו"ט. וכי נאנס ועבר