שמחת יום טוב ק

לו לעשות מערב יו"ט דלא חייבתו התורה לבא כי אם בשעה שצריך להיות בראיית פנים בעזרה. וא"כ ע"כ קבוע ליה זמן ולא היה לו להקדים לבא כדי שיביא החגיגה. לכן נקרא קביעת זמן שחגיגה עיקרה ביו"ט. משא"כ בנדרים ונדבות שנדר מעצמו והביא עצמו לידי חיוב אין קריבין ביום טוב כיון דלא קביע ליה זמן ויכול להקריב גם אחר יום טוב ועיין מ"ש לעיל מה דקשה הא עבר על בל תאחר משא"כ בשתי הלחם שהם חובת צבור ובמקדש עצמו הו"ל לאפות מעיו"ט כיון דהוא במקום החיוב ובמקדש לא מיקרי קביעות זמן. ועוד דע"כ חגיגה דוחה יו"ט דאם חל עיו"ט בשבת א"א להקריבה בע"ש דתפסל. וע"כ מקריבה ביו"ט עצמו ולק"מ וברור

בגמרא איבעיא להו לדברי האומר נו"נ אין קריבין ביו"ט עבר ושחט כו'. עיין פירש"י דמבעיא ליה אם זורק את הדם. והפ"י הקשה מאי מספקא לי' הא אין שבות במקדש. ולא הבנתי דבריו דהא באמת איתא לקמן בשבת לא יזרוק ע"כ איכא הך שבות אפי' במקדש. א"כ אפילו תימא שלא ידע הך בריותא מאי קשיא אי מספקא ליה מסברא דנפשיה אם גזרו על שבות זה ופשוט. וכולה שמעתתא משמע דמספקא ליה אי זריק. הרי דמיבעיא ליה אשבות דזריקה

שם רבה בר ר"ה אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב. ויש לדקדק איך מקטיר האימורין בערב נימא דהוה דיחוי. דהא ביום אין יכול להקטיר האימורין דכתיב לכם ולא לגבוה. וא"כ איך יקטיר בערב, הא בשחוטין קיי"ל דיחוי. ואפילו בבעלי חיים איכא פלוגתא בכמה דוכתי. אבל בשחוטין ודאי לא קיי"ל כחנן המצרי שאמר אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו.. דאפילו על ב"ח שפסק הרמב"ם שאינן נדחין. טרח הכ"מ (בפ"י מפסולי המוקדשין דין י"ו) למה לא פסק כר' יוחנן דס"ל בעלי חיים נדחין. אבל שחוטין בודאי נדחין. וי"ל כמ"ש התוס' ביומא (דף ס"ד) בד"ה התם דבשאינו מחוסר מעשה בגופו לא מקרי דיחוי כמו בקרבן שעבר עליו הלילה. מיהו התוס' שם נראה דלא פסיקא להו סברא זו. וטרחו אחר סברות אחרות דלילה לא חזי לשום קרבן. ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א שהקשה לימא איכא בינייהו שבת כדפריך לקמן משבת. ולפ"ז ניחא דכל כמה דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דכבשי עצרת י"ל דדוקא ביו"ט לא מקרי דיחוי. די"ל מן התורה מותר להקריב האימורין גם ביום. אע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. י"ל שהוא רק מדרבנן ולא הוה דיחוי כיון דמן התורה מותר מכח מתוך. אבל בשבת י"ל דהו"ל דיחוי ואי אפשר להקריב האימורין לערב ולכ"ע לא זריק הדם. אע"ג דמשמע בזבחים (דף ע"ד) דאי קריב לא מרצי אע"ג דמן התורה היה מותר להקריב התערובת ובשביל איסור דרבנן חשיב דיחוי. מ"מ לא פסיקא ליה. אבל למאי דמסיק הברייתא דכבשי עצרת דאפילו בשבת אם קרב הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב. מוכח דלא הוה דיחוי. אע"ג דבשבת אין ראויין להקריב כלל. ע"כ לא מקרי דיחוי בכה"ג פריך שפיר. ודו"ק

דף כ"א ע"א בגמרא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא. ויש לדקדק דילמא דוקא לעיל שניתן לדחות השבות דזריקה קודם שנטמא הבשר ס"ל דזורק בשביל האימורין ג"כ. אבל בשבת שלא היה הבשר עומד לאכילה מעיקרא לכן לא יזרוק לכתחילה. וי"ל דבבשר נמי משכחת לה שנמצא בבשר מחט שהבשר טמא. כדאי' בעדיות ובפסחים (דף י"ט) ובפרט טמאה ודאי ואפ"ה מתיר בשביל אימורין. ועיין בסמוך

שם ואבע"א שאני שבות שבת משבות יו"ט לכאורה הסברא כן הוא. עיין בתוספות לקמן (דף ל"ז) דמילי טובי אסורים בשבת ומותרים ביו"ט. וא"כ תקשי לרבא דס"ל בנטמא בשר אפילו ביו"ט אינו זורק. וא"כ מאי קמ"ל בשבת לא יזרוק לפלוג ביו"ט גופיה דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכ"ש בשבת. ודוחק לומר דס"ד בשבת שלא הורצה אפילו דיעבד. דאין זה סברא כלל. מיהו למאי דפרישית לעיל שפיר י"ל דקמ"ל אפילו בשבת לא הוה דיחוי

ועיין בצל"ח הביא דברי הרמב"ם והסתירה שנמצא בו (דבפ' ט"ו מפסולי מוקדשין הלכה יו"ט) כתב שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני זמנן או לאחר זמנן הדם יזרוק והבשר יאכל אעפ"י שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב הרי שפסק בשבת לכתחילה לא יזרוק. (ובפ"ב משגגות) כתב השוחט קרבן ציבור בשבת שלא לשמו ה"ז חייב חטאת ויקטיר האימורין לערב. וכן אם שחט יתר על חובת היום ה"ז חייב חטאת. שחט קרבנות יחיד כו' ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמן לשמן כו' עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר האימורין לערב והבשר יאכל עכ"ל. ויש סתירה בדבריו דכיון דכתב ויקטיר האימורין לערב ע"כ שזורק הדם מבעוד יום וגם בפ"ב משגגות ע"כ בכבשי עצרת איירי. דלא מצי איירי בחטאת שהרי פסול שלא לשמו ולא בעולה שהרי כתב ויקטיר האימורין לערב. וע"כ איירי נמי בכבשי עצרת. ומשמע דזורק לכתחילה. והאריך ליישב ותוכן דבריו דמ"ש הרמב"ם לא יזרוק קאי אלפני זמנן ולאחר זמנן ולא יזרוק לכתחילה אע"ג דראוי לאכול חי מ"מ הוא מוקצה משא"כ ביו"ט אף שנדרים אין קריבין ביו"ט לא הוו מוקצה שראוי היה בין השמשות לשלמי שמחה. מיהו בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ל"ש מוקצה שאתמול עומדין לשחטן לשמן אילו תורף דבריו

הנה טרח הגאון הנ"ל למשכוני נפשיה על דברי הרמב"ם ומ"מ קשה לי דאפילו נימא כדבריו דהוה מוקצה. א"כ גם נדרים ונדבות נמי הוו מוקצה. ואי משום דראויים לשלמי שמחה. הא שלמי שמחה גופייהו מוקצין הם. דבין השמשות אין ראויין דאין שוחטין בלילה . וא"כ כל הקדשים מוקצין מחמת איסור. ועיין לעיל (דף ו' ע"ב) בתוס' בד"ה השתא. ועיין חולין (דף י"ד) בשוחט בשבת דאסורה באכילה ליומא. ואף דאפשר ליישב זה, מ"מ הא איתא בהדיא בפסחים (דף מ"ז) דמביאין נסכים מן המוקצה ביו"ט משום דאיסור דבר אחר גרם לו. ופסקה הרמב"ם (בפ"ה מאיסורי המזבח). ומשמע בגמרא הטעם משום דמוקצה דרבנן. ודוחק לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטלטול. דהא מביאין אפילו לכתחילה בשבת. וע"כ לא גזרו בקרבן משום מוקצה והיינו מטעמא דפרישית דכל הקרבנות מוקצין הם בין השמשות . ואפשר דמחלק דדוקא נכסים מביאין שאינם לאכילה רק לאישים. מיהו זה דחוק. ויותר נראה דלא גזרו במוקצה . והכא בזריקה גזרו משום דעבר ושחט או שגג

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ותחילה נאמר דיש להבין בש"ס תחילה הניח דברי רבה בר רב הונא בקושיא. ובתר הכי משני שאני שבות דשבת משבות דיו"ט . וי"ל דתליא הקושיא בדרבא לפי שיטתו נשארים דברי רבה בקושיא. והוא דהא דשני ליה בין שבות שבת ליו"ט צריך לומר שבת איסור סקילה מחמירין טפי. ולרבא לשיטתיה דס"ל ביבמות (דף קי"ט) דכל בדאורייתא אין לחלק בין איסור לאו לכרת. א"כ לא משמע לחלק בענין זה בין שבות לשבות. א"כ לפי דברי רבא נשארו דברי רבה בר"ה בקושיא . ואיבעית אימא משני דרבה גופיה אפשר לחלק בין שבות שבת לדיו"ט. מיהו ליישב שיטת הרמב"ם י"ל דגם אי בעית אימא אפילו לסברת רבא שאין לחלק בדאורייתא בין חמור לקל רק היכא דיש סברא וטעם לחלק. ועפ"ז נראה דבודאי במ"ש הגאון בעל הצל"ח דלא קאי הרמב"ם רק אלפני זמנן ולאחר זמנן. אין דרך לנטות ממנו. דודאי צ"ל דהרמב"ם