שמחת יום טוב צז

דזהו דחוק. דודאי עיקר הפלוגתא שייכא בסמיכה עצמה וזה נמשך ממילא. ותו קשיא לי מנ"ל לר' יוסי דב"ה ס"ל תיכף לסמיכה שחיטה דילמא כ"ע ס"ל דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. אלא דפליגי ע"כ לב"ש כיון דסמיכה צריך ע"כ הפלוגתא אם לא סמך מערב יום טוב אם סומכין ביו"ט דלב"ש דלא בעי תיכף לסמיכה שחיטה היה לו לסמוך מערב יו"ט. וא"כ קשה מנ"ל דב"ה בעו תיכף לסמיכה שחיטה דילמא גם ב"ה לא בעו תיכף לסמיכה שחיטה, אלא דסבירא להו דלא העמידו דבריהם בשבות דסמיכה לבטל הסמיכה לגמרי. וב"ש סבירא להו דהעמידו דבריהם במקום עשה דסמיכה אבל תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לב"ה לא בעינן, וצ"ע

שם ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן א"ל מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקיבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה. יש לדקדק כיון דכבר אמר להם נקיבה היא ודאי דשלמים היא דעולה אינה רק זכר וחטאת שהוא קרבן יחיד אינה קריבה ביום טיב. ועוד משום זבחי שלמים אפי' זכר יכול להביא. ועוד איך אמר שקר מוחלט. ואם שינה מפני השלום. היה לו להחזיק הרע במיעוטו ולומר סתמא שלמים הם. ונראה דיש לפרש כי בודאי עולה קודמת לשלמים דמקודש מחבירו כדאיתא בזבחים ר"פ כל התדיר וא"כ כשהביא העולה מסתמא הפריש לשלמים של יו"ט. לכן אמר נקיבה היא ר"ל נקיבה היא הבהמה שהפריש לזבחי שלמים. ולהיות שקודם השלמים צריך להקריב העולה. א"כ העולה היא לצורך שיוכל להביא אחרים זבחי השלמים. וזהו ולזבחי שלמים הבאתים היינו שיהיה העולה נקרבת כדי שיקריב אחר כך זבחי השלמים, והעולה לצורך זבחי השלמים כמו בשביל זבחי שלמים הבאתיה ומיושב הלשון שפיר, וכעין שפירשו ביעקב שאמר אנכי מי שהוא, עשו בנך בכורך, כן יש לפרש נקיבה היא אותה שהים דעתו להביא שלמים ולזבחי שלמים הבאתי בהמה זו שאוכל להקריב זבחי שלמים שלמי חגיגה או שלמי שמחה, ודו"ק

ועיין תוס' חגיגה (דף ז' ע"ב) בד"ה מביאין שהקשו למה לא קפיד על הסמיכה באידך עובדא לקמן ע"ב, עמ"ש שם בדוחק. ונראה דהכא לא קפדי אסמיכה כיון דבאמת מסקינן בחגיגה דבשבות בעלמא נחלקו. וב"ש ס"ל דהעמידו דבריהם במקום עשה דאורייתא. ולב"ש נמי ליכא טפי משבות לא קפדי אם יעשה ב"ה כדבריהם. אבל הקרבת העולה שאסור מן התורה לב"ש קפדי וחיברו עליו תלמידי שמאי למסור עצמם על הדבר. אבל לקמן לא היה רק תלמיד אחד שקפיד על הסמיכה גם כן. ועיין מה שכתבתי בסמוך ע"ב

ע"ב בגמרא והביא כל צאן קדר כו' כל מי שרוצה לסמוך כו' לכאורה קשה הא הקפידא דתלמידי שמאי בין לפמ"ש התוס' שלא ראו הסמיכה וכמו כן לפמ"ש דאסמיכה לא מסרו עצמם כ"כ א"כ טפי הו"ל לומר כל הרוצה להקריב עולה יקריב דזה עיקר החידוש דלב"ש איכא איסורא דאורייתא בזה. ואפשר לומר דבתחלה שהיה הדבר מרופה בידם אם הלכה כב"ש או הלכה כב"ה א"כ לא היו יכולין להביא לא עולה ולא שלמים. דהא דב"ש מתירין שלמים היינו בלא סמיכה כדאיתא במשנה . וכבר כתבתי במשנה דאיתא בכמה דוכתי בגמרא דאיכא קפידא טובי להקריב בלא סמיכה כדאיתא בפרק כל הגט (דף כ"ח) ובכמה דוכתי בש"ס. אלא ב"ש ס"ל דהעמידו דבריהם לבטל עשה דסמיכה משום שבות. והשתא דלא ברירא להו דהלכה כב"ה לא היה להם אפילו שלמי שמחה. דאף דב"ש מתירין שלמים היינו בלא סמיכה. ושמא הלכה כב"ה דיכולין לסמוך . א"כ איכא איסורא להקריב בלי סמיכה וביטול עשה וטוב להמתין עד למחר. ולזה גברה ידן של ב"ש ובקשו לקבוע הלכה כמותן כדי שיקריב עכ"פ שלמי חגיגה ושמחה דאין שמחה אלא בבשר. ואם יקבעו כבית שמאי יקריבו עכ"פ בלא סמיכה. לכן הזקן שידע שההלכה כב"ה הביא כל צאן קדר ואמר כל הרוצה לסמוך יסמוך דהלכה כב"ה. ועיקר הקפידא להקריב שלמי שמחה וחגיגה. וכיון דהלכתא בהא כב"ה. ממילא הלכה כב"ה גם בעולות. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה שוב מעשה לאחר המעשה הזה כו'. עכ"ל. משמע שאחר שנקבעה הלכה כב"ה היתה מעשה הלזו. וקשה מהו שאלת התלמיד מה זו סמיכה הא ידע שכבר נקבעה הלכה כב"ה. ואפשר לומר דבלא"ה הקשו התוס' בחגיגה דהו"ל לומר מה זו עולה. לכן אפשר לומר דהיה התלמיד מב"ש סבור דלא התירו רק סמיכה בשלמים שלא ימנעו משמחת יו"ט. אבל בעולה דאפשר להמתין עד למחר לא עבדינן עובדא נגד דברי הב"ש אבל בשלמים בלא סמיכה לא רצו לעבור על דברי ב"ה לכן התירו הסמיכה. וא"כ י"ל שאותו תלמיד היה סבור שהעולה לא ירצה הכהן להקריב כיון דלב"ש אינה נקרבת. ולכך שאל לו מה זו סמיכה הא מסתמא לא יקריבוהו הכהנים לעבור על דברי ב"ש אבל התלמיד ידע שנקבעה הלכה כב"ה גם בעולה. ולזה אמר לו מה זו שתיקה. כלומר הוה פקח ושתוק ותראה איך יקריבוהו הכהנים לעולה ומזה תראה שהלכה כב"ה גם בזאת דמביאין עולות וסומכין עליהן ביו"ט. ולפי שראה כי מסתמא היה התלמיד בטוח שנתקבלו דברי ב"ה גם לענין הקרבה בעולה לכך הלך לו

בגמרא תניא אמרו להם ב"ה לב"ש מה במקום שאסור להדיוט כו' פירש"י תמידין ומוספין. והקשה הפ"י נימא דיו דתמידין ומוספין קרבן צבור הם ולא נתיר רק קרבן צבור ואף דמיפרך ק"ו נמי אמרינן דיו כדאיתא בפרק כיצד הרגל. ודחק ליישב דמקרבן יחיד יליף. ועוד קשה לי הא ודאי לא דמי כדמפרש דקביע לו זמן. ומה דמשני, ב"ה אף זה קבוע לו זמן. קשה הא ע"כ לא מקרי קביעת זמן דהא לא דחי שבת. לכן נלע"ד ברור דדיו לא שייך רק היכא דאין אתה יכול לומר שזה נכלל במה שמפורש בתורה ואתה בא ללמד חומרא נוספת על המפורש בתורה. בזו שייך דיו ולא תלמד נגד המפורש בתורה. אבל היכא דיש לכלול דבר זה במה שמפורש בתורה אזלינן בתר סברא וחומרא שלא תחמיר התורה בקל יותר מבחמיר. ר"ל בזה, כי בהך דפ' כיצד הרגל שמפורש בתורה קרן בר"ה חצי נזק ואתה בא ללמוד קרן ברשות הניזק מצד חומרא אחרת שיהיה חומרא נוספת על מ"ש בתורה. בזו אמרינן דיו . שאי אפשר לומר שברשות יהיה נזק שלם שהוא נגד המפורש בתורה בקרן רק חצי נזק. ואתה בא ללמוד שהרשות יגרום חומרא להוסיף על מה שכתוב בתורה בזו אמרינן דיו ולעולם לא ישתנה המשפט המפורש בתורה. אף שיצורף בזה הענין חומרא אחרת שהוא ברשות ניזק נזק שלם. מ"מ כיון שאתה לומד מדין המפורש בתורה לא תוסיף על דין המפורש וכשתחייב נזק שלם ברשות הניזק הרי הוא היפך המפורש בתורה. אבל הכא אם תאמר שמותר להקריב לגבוה אין זה נגד המפורש בתורה אשר יאכל לכל נפש. דכיון דגבוה חמיר, ממילא נכלל שאם להדיוט מותר כ"ש לגבוה. ואין זה נגד המפורש, רק דהתורה פרטה קילתא וכ"ש חמירא. נמצא שמזה הכתוב שמותר להדיוט אנו למידין שהגבוה נכלל בהדיוט ועדיף מיניה. ואין אנו למדין רק שמשפט הגבוה לא נגרע ממשפט הדיוט. ואין זה נגד המפורש בתורה שהגבוה עדיף מהדיוט, ולא גרע עכ"פ מיניה, לא שייך כלל דיו, שאנו למדין שהמפורש בתורה גבוה בכלל

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' בקדושין (דף ה' ע"ב) בד"ה חופה שהקשו נימא דיו אסוף דינא דחופה