שמחת יום טוב צו

ע"מ שאגלח ממעות מעשר. וביקש לחלק דשם כיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי להתנות תו שיגלח ממעות מעשר . ולא נהירא דהא בגמ' בחדא מחתה מחתינהו. גם מה דמשמע מדבריו שכבר התחיל לנהוג נזירות. לא משמע כן דהרי זה נזיר משמע שצריך לנהוג נזירות אפילו אם לא ירצה לנהוג אם יודע לו שאין יכול לגלח על מעות מעשר

ונראה דודאי בתודה כיון דאם התנה שיביא תודה ולחמה מן המעשר יביא כמו שהתנה כדאיתא בפ' התודה (דף פ"א). אעפ"כ התודה חובה עליו. לכן באמר שאצא בה ידי חגיגה הוה כמו שאמר תודה ולחמה מן המעשר שכן נדר להביא מדבר שאינו חולין. לכן גם כאן הוה כאילו נדר התודה מן המעשר דהוא ג"כ דבר שבחובה. אבל בנזירות כיון שנהג נזירות בע"כ שהרי נדר בנזיר לכן צריך להביא קרבנותיו מן החולין דהא הוה נזיר כמו שאר נזיר וממילא צריך להביא מן החולין. אבל כאן אינו חייב רק כפי מה שנדר. וכן משמע לשון הראב"ד שהנדר קיים בכה"ג. ומ"מ בגמרא משמע דשניהם שוין. וגם בנזירות לשיטת הראב"ד יכול להביא קרבנותיו מן המעשר. ופשטא דש"ס משמע כדברי הראב"ד. דכיון דחזינן שאם פירש בהדיא להביא מן המעשר א"צ להביא מן החולין. משמע דיכול להתנות אפילו על דבר שבחובה דכשמתנה אינו חייב בענין אחר. ובהכי ניחא דלא שייך מתנה עמ"ש בתורה בכה"ג. שהרי אפשר שיתקיים נדרו בדבר שבחובה. וא"כ אררבה משנה דפ' התודה. משמע כדברי הראב"ד שיכול לידור תודה ולחמה מן המעשר. אלמא דאם מתנה שיקיים נדרו בדבר שבחובה אינו מחוייב רק כפי נדרו. כיון שאם מתנה בתחילה שיביא מדבר שבחובה יעשה כפי נדרו. וצ"ע

בגמרא אמר ר' פפא ד' מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב. ויש לדקדק א"כ מה הועיל בצוואתו דלינסוב ברתיה הא אין בידו להכריחו וגם הבת אינה ברשותו לאחר מותו. וא"כ תליא ברצון שניהם. ואם יתרצו אפילו בלא צוואתו מי ימחה בהם להנשא. ואפשר דבכה"ג א"צ דעת אמה ואחיה כיון שאביה ציוה על כך מאחר שהיא קטנה

שם תני תנא כו' לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה. והקשה הפ"י ל"ל קרא להכי הא כולהו קרבנות איתקשו להדדי מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה. כדאיתא בכמה דוכתי בזבחים ובמנחות. א"כ לסמיכה נמי יש ללמוד מהקישא דכולהו צריכי סמיכה. גם התוס' במנחות (דף צ"ב) הניחו בתימא דיש ללמוד בכור ומעשר בהקישא. ולפענ"ד נראה לומר בפשיטות דכיון דאיכא טובי קראי בסמיכה ע"כ לא נלמד מהקישא דאל"כ ל"ל טובי קראי בסמיכה בפ' ויקרא לא לכתוב רחמנא רק בחדא וליתו כולהו בהקישא. אע"כ לא גמרינן מהך הקישא. והוה כמו שני כתובין שאין מלמדין. מדאצטריך תרי קראי. ש"מ שלא נלמוד זה מזה. אבל בהך דמנחות דמייתי קרבנו ולא בכור קרבנו ולא מעשר קרבנו ולא פסח. היינו משום דס"ד דנלמד בק"ו ע"כ צריך מיעוטא לאחד . וכיון דכתיב מיעוטא לחדא אפשר דאינך בעו סמיכה רק חד נתמעט ואהא שקיל וטרי בש"ס מה דאיכא למילף בק"ו. ופריך לה. ממילא בכולהו לא נלמד בהקישא דזאת התורה. דא"כ כולהו קראי בסמיכה ל"ל זה נ"ל ודו"ק

בפירש"י בד"ה ויקרב את העולה עולת יום שמיני למילואים וכו' עכ"ל. ודאי פירש"י תמוה. וכמ"ש התוס' דקאי על עולת ציבור. והתוס' כתבו באם אינו ענין לעולת ציבור תנהו ענין לעולת אהרן שהוא קרבן יחיד. וכבר כתב הפני יהושע שהוא דחוק. ובפרט לפמ"ש דבעולת אהרן של יום ראשון כתב בהדיא סמיכה. לכן נלענ"ד ויעשה כמשפט שפיר קאי על עולת ציבור. אלא דדייקינן מקרא דדייק כמשפט. והיינו ודאי בלא סמיכה. דאין סמיכה בקרבנות ציבור אלא בשתים. וכיון דדייק קרא דמה שלא היה לו סמיכה הוא בשביל שמשפט עולת ציבור כן בלא בלא סמיכה. ממילא דעולת אהרן שהיתה עולת יחיד היתה צריכה סמיכה דכל חד כדינו כיון שזהו העולה שאינה צריכה סמיכה כמשפט בלי סמיכה. משמע דזהו שהוא בציבור הוא כמשפט בלי סמיכה כמו שהדין אין רק שתי סמיכות בציבור וא"כ כיון דיהיב טעמא שהיתה בלא סמיכה משום שהוא בציבור. משמע ודאי דעולת אהרן שהיתה של יחיד היתה צריכה סמיכה. דליכא למימר דאתי לומר כמשפט עולת חובה שאינה צריכה סמיכה דא"כ קרא ל"ל. בלא"ה אין סמיכה בציבור דגמירי רק שתי סמיכות בציבור. אלא ע"כ דקאמר כמשפט עולת חובה שא"צ סמיכה. והיינו משום דעולת ציבור הוא ממילא משמע דעולת אהרן שהיתה קרבן יחיד היתה בה סמיכה

עוד י"ל בפשיטות דודאי כמשפט קאי בעולת נדבה אלא דבציבור אפילו בנדבה לא בעי סמיכה דגמירי דאין בציבור רק שתי סמיכות וכיון דעשה כמשפט עולת נדבה משמע כדינו. דבצבור לא הוה סמיכה. וקרבן אהרן שהיה יחיד היה בו סמיכה. דהא חזינן בחטאת כתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון ובעולה לא כתיב כראשון. לכן דריש כמשפט עולת נדבה שביחיד טעון סמיכה ובצבור אין טעון סמיכה וא"כ להכי לא כתיב כמשפט הראשון כמ"ש בחטאת משום דהעולה היתה צריכה סמיכה והיינו ביחיד אבל בצבור ליכא סמיכה ולפ"ז בחטאת דכתיב כראשון משמע שהיה סמיכה גם בחטאת צבור בהוראת שעה אבל העולה לא היה כראשון רק כמשפט הראוי בלי סמיכה אבל משפט הראשון דהיינו עולת אהרן היה בו סמיכה, והוה כמשפט עולת נדבה. ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה דלא גמירי כו' השתא אית ליה דטעמא דב"ש משום דאין טעונין כו' עכ"ל. והקשה הפני יהושע א"כ למה ביו"ט הא אפילו בחול אין סומכין . והניח בצע"ג. ולא ידענא מה קושי' דהכא להודיעך כחו דב"ה דאפילו ביו"ט סומכין ולא גזרו על הסמיכה משום שבות. גם קמ"ל דתיכף לסמיכה שחיטה ולא מצי לסמוך מאתמול. וכן סוגיית הש"ס בכמה דוכתי טובא. ועוד דקמ"ל אע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, וא"כ מהא גופיה איכא ק"ו מה שלמי נדבה שאינן קריבין בי"ט טעונין סמיכה כ"ש שלמי חובה. שקריבין ביום טוב כ"ש שטעונין סמיכה קמ"ל דמ"מ אין סומכין, דאיכא קרבנות צבור יוכיחו שדוחין שבת ויום טוב ואפ"ה לא בעי סמיכה דגמירי שתי סמיכות בצבור

בגמרא וסברי ב"ה כו' לא נחלקו כו' על תיכף לסמיכה שחיטה שב"ש אומרים א"צ. וקשיא לי דא"כ ליתני גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה בעדיות. ומדלא חשיב ליה ע"כ מתניתין דעדיות לא ס"ל כן. רק פליגי בשבות דסמיכה וכדאיתא בחגיגה. וא"כ מאי קשיא אסתמא דמתניתין דודאי לא אתיא כר' יוסי. דבשלמא אי פליגי בסמיכה עצמה י"ל דזה נקרא חומרא דלב"ש סמיכה אסורה כיון דלא בפי סמיכה הוה כעובד עבודה בקדשים ואסור לסמוך, אבל אי פליגי בתיכף הו"ל ב"ש לקולא שא"צ תיכף שהרי גם לב"ש סומך עליהם מערב יו"ט א"כ הו"ל קולי ב"ש שא"צ תיכף. ונראה דס"ל להש"ס למאי דס"ד השתא דפליגי בסמיכה עצמה לעולם הוה מקולי ב"ש שא"צ סמיכה. וע"כ מתני' פליגא אמשנה דעדיות דלא חשיב ליה במקולי ב"ש. לכן פריך שפיר מר' יוסי דלא פליגי בסמיכה עצמה רק בתיכף. מיהו קשיא דר' יוסי גופיה חשיב בפרק ה' דעדיות ששה דברים מקולי ב"ש ולא חשיב לתיכף לסמיכה שחיטה דלב"ש א"צ וה"ל ב"ש לקולא. ודוחק לומר דכיון דב"ש ס"ל דאפשר לסמוך מערב יום טוב ואוסר משום הכי הסמיכה ביום טוב נקרא ב"ש לחומרא ולענין זה איתשיל דלב"ש כיון דאפשר לסמוך בעיו"ט אין סומכין ביום טוב להכי נקרא ב"ש לחומרא