שמחת יום טוב צה

בירושלים רק כדי חיובו בצמצום לבא עם חשיכה לירושלים . ובכלות הרגל יפנה בבוקר לאהלו. והשתא אם בא לירושלים סמוך לחשיכה אין יכול להביא תודה דניהו דיוצא בה משום שמחה היינו כשהכין הלחמי תודה מעיו"ט אבל ביו"ט לחמי תודה ודאי אסור לעשותן דבלחם אין שמחה. וא"כ ממילא שלא יכול להביא התודה מאחר שאין יכול לעשות הלחם. אבל אם הכין הלחם שפיר יכול לשחוט התודה ביו"ט אם אמרינן דיכול לשחוט שלמי שמחה ביו"ט

אלא דלכאורה אין דברי התוס' מוכרחים שיהיה מותר להביא נדרים לשלמי שמחה. די"ל הא דאיתא במתני' דיוצאין בנדרים. ומשמע שיכול לשוחטן ג"כ י"ל היינו בערב יו"ט. למאי דקיי"ל בפסחים (דף ע"א) דשלמים ששחטן מעיו"ט יוצא בהם ידי שמחה ולא בעינן זביחה בשעת שמחה. א"כ יכול לשוחטן מעיו"ט ולצאת בהם ידי שמחה. מיהו לעולא אמר ר"א דס"ל דבעינן זביחה בשעת שמחה. א"כ ע"כ מותר לשחוט שלמי שמחה ביו"ט. דאל"כ במה ישמח ביו"ט ראשון. גם רש"י פירש לעיל דשלמי שמחה נשחטין ביו"ט. וקשה הא משמע לקמן (דף כ') דקביע ליה זמן. ואם יכול לשוחטן ערב הרגל למה לא ישחטו בערב הרגל ויצא ידי שמחה. והנלענ"ד בזה דמסתמא כיון שחייב בשמחה ברגל ולא הזקיקתו התורה לבא לירושלים רק בערב הרגל עם חשיכה. א"כ מסתמא מותרין שלמי שמחה ביו"ט. דאל"כ במה ישמח ביום ראשון. ובהכי ניחא מה שהקשה הפני יהושע במשנה איך התירו ב"ש חגיגה ביו"ט הרי מבטל מצות סמיכה. והיה להם לב"ש לומר שלא יביא כלל חגיגה כמו שמצינו שמשום סמיכה אין להביא הקרבן כדי שלא לבטל הסמיכה וכמ"ש במשנה. ולפמ"ש ניחא דודאי שמחה דנהוג בכל יום. ע"כ להתיר שלמי שמחה. וכיון שכבר התירו שלמים בלא סמיכה. לא תגרע חגיגה משלמי שמחה. אף דחגיגה יש לה תשלומין לא מסתבר לגרוע חגיגה משלמי שמחה

ומ"מ אפשר לומר כפשטא דש"ס דאין נדרים ונדבות קריבים אפילו לשם שמחה. ומתני' דחגיגה איירי בשחטן מעיו"ט דוקא. אבל ביו"ט י"ל שאין קריבין משום שמחה. או בחה"מ יוצאין משום שמחה אבל לשחטן ביו"ט לא. מאחר שאין קבוע להם זמן, וע"כ יביאם בחה"מ או אחר יו"ט. אבל שלמי שמחה שמקדישין לשם שמחה יכול לעשותן ביו"ט. אלא דלא מסתבר דמה מרויח במלאכת יו"ט. הרי צריך לשחוט בהמה אחרת לשם שלמי שמחה. ואם יוצא בנדרים למה לא ישחוט הנדר. ובאמת תמוה לי על דברי הר"י שכתב בהביאם לשום נדרים לא נפיק רק משום הקדישם. דהא ראב"ש אמר בהדיא מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה משום שמחה. א"כ משמע דאף שיוצא ידי נדרו. דהא ע"י זה ניצול מבל תאחר לראב"ש ואפ"ה יוצא בה משום שמחה. הרי שיוצא ידי נדרו אף שיוצא ידי שמחה. ואפשר לומר דראב"ש ס"ל נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. א"כ שפיר י"ל שיוצא בנדרים ידי שמחה. אבל למאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין א"כ צריך לכוון דוקא משום שמחה. ולכן לא נפיק ידי נדרו. ומיושב בזה קושיית המהרש"א מנ"ל דראב"ש ס"ל נו"נ קריבין ביו"ט. ולפמ"ש י"ל דאי אין קריבין לעולם אינו יוצא ידי נדרו אם הקריבום משום שמחה. דאין לחלק בין יו"ט לחוה"מ בזה. ובאמת מצד הסברא למה לא יוצא ידי שמחה כיון שאוכל בשר מ"ל שהוא תשלום נדר. לכן הדעת נוטה לפירוש רבינו אלחנן דלשם שמחה לעולם יוכל להקריב אפילו ביו"ט. וכפירש"י לעיל. ופשטא דש"ס לעיל שלמים של יו"ט. כי דוחק הוא לפרש דוקא שלמי חגיגה. דהא שלמי שמחה נמי של יו"ט הם. וכיון שנתרצה הקושיא מתודה כמ"ש לעיל. נקטינן כפשטיה דיוצאין בנו"נ ידי שמחה

דף כ' ע"א בפירש"י בד"ה נזיר כו' דכיון דאמר הרי עלי לחייב כו' עכ"ל. צ"ע דבב"ק (דף ע"ג ע"ב) משמע דגם בהקדש יכול לחזור תוך כדי דיבור וע"ש בתוס' בד"ה תרי. ובש"ך חו"מ (סי' רנ"ה). וצ"ל דדוקא בנמלך דהוה חזרה אבל כאן שלא נתכוון לחזרה רק שסבור היה לצאת ידי חגיגה. שפיר אמרינן כיון דאמר הרי עלי נתחייב. והיינו משום דתרי מילי נינהו. ואין במשמעות דבריו שחוזר. רק אמרינן תרי מילי נינהו. ורוצה הוא בשניהם. ואין במשמע חזרה. רק סבור לצאת בו ידי חגיגה . לכן כי הדר ואמר ע"מ לאו מילתא הוא. מאחר שאינו מפורש בו חזרה. ואף שאפשר שבלבו היה דוקא שיצא בו ידי שמחה. לא הוה רק דברים שבלב דלא מוכחי. ודברים שבלב לא הוו דברים. לכן אף שאומר אח"כ שאילו ידע שלא יצא ידי חגיגה לא היה נודר. מ"מ לא מהני. אבל באמר איפכא ע"מ שאצא בו ידי חגיגה הרי עלי תודה לא. שהרי הוה כנדר ופתחו עמו. שעיקר נדרו היה שיצא ידי חגיגה ולא נתחייב בתודה כלל. וניחא בזה מה שהקשה התה"ד (סי' ש"ן) איך מדמי הך דלינסוב ברתי להך דהרי עלי תודה דבהרי עלי לא מצי למיהדר . ולפמ"ש לק"מ דגם בתודה יכול לחזור. וע"כ שאין זה בכלל חזרה בלשונו. אלא דכוונת רש"י אעפ"י שאח"כ אומר שאם אינו יוצא בו ידי חגיגה אינו רוצה לנדר. אין בדבריו כלום. אעפ"י שלא אמר רק דיבור בעלמא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. אבל בשכ"מ לא שייך חזרה. דאם רוצה לחזור יוכל לחזור בלא"ה. רק שנלמד דבמשמעות הלשון לא תלה זו בזה. שאם היה תולה זה בזה אף בהקדש מהני חזרה. כדמוכח פ' מרובה. וע"כ לומר שאינו נידון בחזרה

אלא דיש לדקדק היכא מדמי הך דלינסוב ברתי. הא י"ל בהרי עלי תודה מקרי מתנה עמ"ש בתורה. שהרי התורה אמרה שאין דבר שבחובה בא רק מן החולין לכן תנאו בטל. אבל בלינסוב ברתי י"ל שפיר יכול להתנות כרצונו אבל בהרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה י"ל דלכך תנאו בטל אפילו הו"ל תנאי גמור. וכן באמר איפכא ע"מ שאצא בו ידי חגיגה הרי עלי תודה. אמאי נימא דיוצא ידי חגיגה והנדר. הא הו"ל מתנה עמ"ש בתורה ועוד דלשיטת התוס' היכא דאמר ע"מ בעינן נמי משפטי התנאי. וכדעת הרא"ש הובא באה"ע (סי' ל"ח סעיף ד') א"כ ע"כ צריך נמי מעשה קודם לתנאי. וא"כ אם אמר ע"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה. מקרי מעשה קודם לתנאי. א"כ תנאי בטל ומעשה קיים דאפילו באמירה צריך להיות תנאי קודם למעשה וכמ"ש הב"ש (סי' ל"ח סק"ד) שכולם חלקו על הרמב"ם בזה. ועיין מ"ש בחידושי על אה"ע הלכות קדושין שם. מיהו התוס' בר"ה (דף ה') כתבו באמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו לא דמי למתנה עמ"ש בתורה. וצריך לחלק בדברים

ונראה שזה טעמו של הראב"ד שכתב (בפ"ב מהלכות חגיגה) בספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה. אבל אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ע"כ. והכ"מ הביא ראיה ממה ששנינו בפ' התודה תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ע"כ. ובאמת דברי הראב"ד מוכרחים דאם הטעם משום מתנה על מ"ש בתורה כמו בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר. א"כ קשה איך מייתי לה אהא דהבו ד' מאה זוזי ולינסוב ברתי. וע"כ לאו משום מתנה עמ"ש בתורה אתי עלה הכא רק דתרי מילי נינהו ובהרי עלי תודה ולחמה מן המעשר ע"כ משום מתנה עמ"ש בתורה הוא. ונראה דלהראב"ד הוה גם התם טעמא שאמר ולחמה מן המעשר נדון ג"כ כמו ואצא בה ידי חגיגה דהתנה על שני דברים שם נדר שם תודה וגם רוצה לצאת וזה אי אפשר אבל אם אמר שאצא בה הרי כאילו נדר תודה שאצא בה ידי חגיגה. ותודה כזה לא הוה בתורה לכן אין הנדר כלום ולא נתחייב בתודה כלל והלח"מ הקשה למה לא הקשה על הרמב"ם בהלכות נזירות שהעתיק הרמב"ם הריני נזיר