שמחת יום טוב צג

לב"ש דעולת ראיה אינה קריבה ביו"ט. ודאי פשיטא דכיון דאסור מן התורה לא שרי משום שמא יאנס רק היכא דשרי מן התורה לא יליף מיניה נדבה. די"ל שלא התירה התורה בשלמי חגיגה שיש בהם אכילת הדיוט. רק משום דשייך שמא יאנס לאפוקי שלמי נדבה. וזה ברור בכוונת רש"י

בגמרא תריץ ואימא הכי. תמוה לי דמשום דמותיב לעולא משבש הברייתא. א"כ בכל דוכתי דמותיב מן הברייתא נגיה הברייתא. וא"כ לא תמצא שום תיובתא לאמורא מן הברייתא כיון שיש להגיה ולשבש. ובב"מ (דף י"ד :) אמרינן לאו תרוצי מתרצת תריץ נמי בב"ח. ושם ניחא כיון דע"כ צריך להגיה הברייתא כדאיתא שם אבל מבלי הכרח איך נשבש הברייתא בפרט דאיכא תנאי טובי דס"ל נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. והנלענ"ד בזה דניהו דמצינו פלוגתא אי נדרים ונדבות קריבים ביו"ט מ"מ אי ס"ל דקריבין ביו"ט אפילו עולות נמי קריבים ביו"ט וכקושיית התוספות לעיל דס"ל מתוך א"כ אין חילוק בין אכילת אדם לאכילת מזבח. ועוד אפילו דס"ל דחלק הדיוט לאו משום משולחן גבוה קזכי מ"מ יש לאסור שהרי אחר שחיטה יובדל חלק הדיוט משל גבוה ויהיה אסור להקריב האימורין (ועיין מ"ש לקמן (דף כ"א) מה שקשה לזה) וכיון דחלק גבוה נמי מותר לא מסתבר ליה לחלק בין שלמים לעולות ולב"ש דאיכא קרא ע"כ מחלקין בין שלמי חגיגה

ע"ב בגמרא אמר רב אדא כו' הכא בי"ד עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול כו'. ויש לדקדק היכא קאמר קסבר הא בזבחים (דף ע"ו) ס"ל לרבא דאפילו ר"ש דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול הנ"מ דיעבד אבל לכתחילה לא א"כ הכא לכ"ע לא יביא תודה לכתחילה וצ"ל דס"ל דלר"ש אפילו לכתחילה נמי. וקשה לפ"ז הא משמע דר"ש מודה בהא דאין מביאין תודה בחג המצות דלא פליג אהא. וא"כ קשה לר"ש דס"ל בזבחים מביאין קדשים לב"ה הו"ל נמי לאיפלוגי על האי דינא דלר"ש מותר להביא בי"ד דלא חייש אהבאת קדשים לבית הפסול. וא"כ הו"ל לר"ש לפלוגי אחר דינא דאין מביאין תודה בי"ד. ונראה דודאי ס"ל דר"ש מודה לכתחילה. אלא דלת"ק לא פסיקא מלתא. דהא ס"ל לענין בל תאחר לא בעינן כסדרן. וא"כ משכחת לה שנדר אחר פסח. וא"כ אם לא יביא בערב פסח הו"ל עובר בבל תאחר. וא"כ אי שרי בדיעבד להביא קדשים לבית הפסול. היינו מתירין להביא בערב פסח. כיון דביו"ט לא אפשר ויעבור על בל תאחר. ע"כ להתיר לו להביא קדשים לבית הפסול. וזהו דוקא למאן דמתיר בדיעבד. אבל למאן דס"ל אפילו דיעבד אין מביאין קדשים לבית הפסול. לא שרי אפילו שיעבור על בל תאחר. והשתא ממילא לר"ש דס"ל דליכא בל תאחר רק כסדרן. וא"כ לא משכחת לה שהפסח יהיה אחרון לבל תאחר. ואפילו אם נדר אחר פסח דאשתקד אינו עובר בפסח הבאה. א"כ ממילא דלא הוה רק לכתחילה ולכתחילה מודה ר"ש דאין מביאין קדשים לבית הפסול. אבל לת"ק דס"ל דלא בעינן כסדרן. קאמר שפיר קסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול. דאי הוה סבר מביאין היה מותר להביא בע"פ משום בל תאחר. והרי זה נכון ודו"ק

בפירש"י בד"ה לבית הפסול שממעט זמן אכילתו שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ד' שעות עכ"ל לכאורה קשה ל"ל לרש"י לפרושי שאין יכול לאכול אלא עד ד' שעות דאפילו אי ס"ל כר"ש בפסחים (דף כ"ח ע"ב) דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום מ"מ ממעט באכילתו דהא תודה נאכלת עד חצות וא"כ ממעט ודאי אכילת הלילה שכבר הוא פסח. וי"ל דס"ל כמ"ש התוס' שם דגם לר"ש אסור מעשה דתשביתו. וי"ל עוד דמשום חצי הלילה לא הוה ממעט באכילתן דהא התודה הוא ארבעים חלות וכ' עשרונים יו"ד עשרונים לחמץ ויו"ד למצה כדאיתא בפ' התודה ויו"ד של מצה נחלק לשלשה מינים חלות רקיקין ורבוכה עכ"פ החמץ אינו יותר ממצה וכיון שאינה נאכלת רק עד חצות. אין זמן לכולם רק י"ד בניסן ובלילה עד חצות. וא"כ לא יפסיד אכילת ההקדש. שהרי יכול לאכול החמץ ביום ובלילה המצה. ולא מקרא מיעוט באכילה. אבל השתא שאין החמץ נאכל רק עד ארבע שעות. א"כ הוה מיעוט באכילה. שהרי זמן שהתודה נאכלת. נחלק חצי לחמץ וחצי למצה. והשתא אין לו רק ד' שעות ומקרי מיעוט באכילה. אבל אם היה יכול לאכול החמץ כל היום. לא מקרי מיעוט חצי הלילה. שהרי יכול לאכול החמץ ביום. ודו"ק

בגמרא אימת אילימא ביו"ט עצמו הא אמרת לא בעצרת מפני שהוא יו"ט. קשה לימא בנשלם זמן בל תאחר בחג הסוכות דהיינו באמצע הפסח כמ"ש התוספות בר"ה דבל תאחר נשלם באמצע הרגל כשנדר באמצע הרגל

בתוס' בד"ה ר"ש כו' כך משמע מפירוש הקונטרס ודוחק דהיכא משמע ממילתא דנדרים ונדבות חוץ מתודה אין קריבין כו' עכ"ל. ע' בפני יהושע שהאריך ליישב בדברים רחוקים. ולפענ"ד יש ליישב בפשיטות והוא דודאי להא גופיה אתיא ההיקש דכל שאינו בא בחג המצות והיינו תודה. אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. והנה בפסח פשיטא שאי אפשר להקריב מפני חמץ. והשתא אתיא הקישא דתודה אינה באה גם בחג הסוכות דלא שייך חמץ. וע"כ לאקושי אסור שאין אסור להקריבה משום דהוה נדרים ונדבות. ואידך קושיא ל"ל בחג השבועות הא אפילו בחה"מ אינו קרב. גם כן לא קשיא לענ"ד. דודאי אי לא כתב רק בחג המצות ובחג הסוכות. ה"א דההיקש אתי דתודה שאינה קריבה בחג המצות לא תקרב גם בסוכות והיינו ביו"ט דוקא. אבל אחולו של מועד לא ס"ד כלל לאסור נדרים ונדבות. וכדפריך לפי האמת השתא סלותי מסלתינן וכו'. אבל השתא דכבר כתיב בחג השבועות. אפילו לא כתיב בחג הסוכות הוה ידעינן עכ"פ דאין תודה באה בחג השבועות היינו ביו"ט עצמו. להכי כתב נמי בחג הסוכות שמעינן מיתורא דאפילו בחה"מ ג"כ אינו מקריב התודה. והיינו משום דנדרים ונדבות אפילו בחה"מ אין קריבין. וה"ק קרא לא מבעי בחג השבועות ביו"ט ודאי לא קריבה. אלא אפילו בחג הסוכות דאיכא חה"מ נמי לא קריבה. והקושיא השלישית למסקנא כל שראוי לבא בחג המצות בא בחג השבועות וקשה הא הוא יו"ט. ג"כ לא קשיא דודאי דניהו שכתבו התוס' שדוחק לפרש בחג השבועות כשיבא רגל יביאנו היינו קודם או אח"כ. מ"מ ימי תשלומין של חג השבועות נמי כלולים בחג השבועות אף שאינם יו"ט. ותדע לך דהא לב"ש אפילו קרא דשלשה פעמים בשנה יראה כל זכורך כו' בחג המצות ובחג השבועות. והרי לב"ש עולת ראיה אינה קריבה ביו"ט. וע"כ אימי תשלומין קאי. וכן אפילו לב"ה בחל עצרת בשבת ע"כ שבועות כולל נמי ימי התשלומין. וניהו בס"ד אי אפשר לפרש שאינו בא בחג השבועות בימי תשלומין. דלא ס"ד לאסור דחול גמור הוא. מ"מ לפי האמת שפיר יש לפרש בחג השבועות היינו אימי תשלומין. גם לדברי התוס' לפי פירושם צ"ל בחג המצות ובחג השבועות שראוי לבא. צ"ל ג"כ דחג לאו דוקא שהרי אינו בא ביו"ט

ועפמ"ש מיושב ג"כ מה שהק' המהרש"א לפירש"י איך תלי תניא בדלא תניא דבעצרת תני בדברי ת"ק אין מביאין ובחג המצות לא תני רק אין מביאין תודה. ולפמ"ש לק"מ דאדרבה עיקר ילפותא דר"ש הוא מתודה דאי אפשר בפסח אתי קרא שגם בשבועות וסוכות אינה באה ומהא יליף דאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. ולק"מ. וברור ונכון פירש"י. ועיין

בגמרא מתקיף לה ר"ז השתא סלותי מסלתינן כו' ופירש"י עצים מן המחובר. ויש לדקדק מאי פריך נדרים ונדבות מבעיא הא ביו"ט נמי שרי לקוץ עצים המחובר