שמחת יום טוב צב

רש"י. ודוק היטב

במשנה ב"ש אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהם. והקשה הפני יהושע כיון שאי אפשר לסמוך עליהם, א"כ משום ביטול סמיכה לא היה לו להביא כלל שהרי יש לה תשלומין כל שבעה כמו שמצינו בגמרא בגיטין (דף כ"ח) דפריך אשולח חטאתו הא בעי סמיכה וכן בכמה דוכתי. ונראה דלא דמי דשם מזדמן הדבר במקרה אבל לבטל כל ישראל משלמי חגיגה ביום ראשון לא נראה לחכמים כלל. ועוד אם יאסרו חכמים הקרבן ואי אפשר לו להביא, אפשר דדמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דאי אמרינן תשלומין דראשון פטור גם בשני. וכהאי גוונא בזבחים (דף ע"ג) השתא דאמור רבנן לא נקריב אי קריב לא מרצה. משמע דשוב הוה דיחוי אפילו מן התירה. ע"ש בפירש"י דעיכוב דרבנן משוי ליה דיחוי מן התורה. א"כ הה"ד כאן אי אסרו רבנן אי אמרינן תשלומי דראשון ורבנן אסרו ליקרב שוב אינו מרצה. וא"כ גם כאן בשני לא חזו ג"כ. וא"כ אלו לא התירו להביא שלמים היה דיחוי לגמרי ומאן דסבירא ליה תשלומין זה לזה, אפשר דסבירא ליה כמאן דאמר לקמן בסמיכה עצמה פליגי. ועיין מ"ש לקמן בגמרא

בתוס' בד"ה אמר עולא וכו' וא"ת ל"ל וחגותם כו' עכ"ל לכאורה היה נראה לי דתרי קראי צריכי. והוא דבודאי ביום ראשון שאפשר להביא למחר בחה"מ מקרי לא קבע ליה לזימנא ועוד קרא לי"ט אחרון שכבר נשלם הזמן ועבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי משמע לישנא דש"ס לקמן (דף כ' ע"ב) דבתחילה השיבו ב"ש שאין קבוע לה זמן וכשאמרו ב"ה אף זו קבוע לה זמן אמרו הרי כבר נאמר לכם. ע"ש לשון הגמרא שיהיה מדוקדק לפ"ז. דאל"כ הו"ל לב"ש להשיב מיד מלכם. אלא ודאי לא צריך לכם רק כשקבוע לו זמן פ"ש. ודו"ק כנ"ל נכון

בא"ד ומ"מ קשי' תיפוק ליה דאית ליה מתוך כו' עכ"ל המהרש"א תמה בזה דהא לקמן (דף כ' ע"ב) משני ב"ה גופיה לב"ש דב"ש אמר הא כתיב לכם ולא לגבוה ואמרו ב"ה הלא כבר נאמר לה' כל דלה'. וא"כ אי לא כתיב לה' הוה ממעטינן מלכם והניח בצ"ע. גם הפני יהושע דחק בזה ולפענ"ד דודאי קושטא דמילתא דלב"ה נמי דריש לכם ולא לגבוה. אלא דב"ה ס"ל מתוך, אין חילוק בין שהוא מאכל להדיוט או לגבוה כיון דס"ל מתוך. א"כ אין חילוק במה שיש בקרבן אכילת הדיוט לאכילת גבוה, דנדרים ונדבות אפילו שלמים שיש בהם אכילת הדיוט אסור ועולת חובה אעפ"י שאין בה אכילת הדיוט מותר וכל ההפרש הוא בין נדבה לחובה שנדבה לא קביעא לי' זימנא ביו"ט . וחובה קביע' ליה זימנא. אם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. וזהו החילוק בין עולת ראיה ושלמי חגיגה לנדרים ונדבות. והשתא ודאי תמיהת התוס' שפיר. דאפילו אי כתיב וחגותם לחוד דהוה מרבינן עכ"פ שלמי חגיגה א"כ ממילא מלכם לא נתמעט רק שלמי נדבה אבל לא עולת חובה, דכיון דשייך לומר מתוך הן בשלמי חובה הן בשלמי נדבה. וכן אפילו בעולת נדבה בכולהו שייך מתוך אלא דממעטינן מלכם ולא לגבוה. וכיון דשלמי חגיגה אתרבו מוחגותם א"כ אין לך לומר שהכתוב ממעט מלכם רק מידי דלאו חובת היום אפילו שלמי נדבה אסור. ומידי דחובת היום אפילו עולה שרי'. שבשביל ההפרש שיש בין אכילה של הדיוט לאכילה של גבוה לא הוה ממעטינן עולת חובה. דהא אכילת הדיוט לא מהני בשלמי נדבה, דהכל של גבוה ומשולחן גבוה זכה. א"כ ממילא הה"ד עולת חובה כיון ששייך בה מתוך הו"ל כשלמי חגיגה כיון דאית בה חובת סיום ושייך בה מתוך אין חילוק כלל במה שיש בהם אכילת הדיוט. דאכילת הדיוט נשי משולחן גבוה זכה כדלקמן (דף כ"א) ולהכי אסורים נדרים ונדבות. והדברים ברורים. וע"ז שפיר תירצו התוס' דמ"מ אי לא כתב רק וחגותם הוה ממעטינן עולת ראיה כמו לב"ש אע"ג דב"ש אוסר אפילו שלמי נדבה ואתמעט מוחגותם. ומ"מ ממעט נמי עולת ראיה אע"פ שקבוע לה זמן יותר. כמו כן לב"ה אי לא כתיב רק וחגותם הוה ממטינן אפי' עולת חובה

וארווח לן בזה קושיית העולם על תירוץ התוס' לא לכתוב וחגותם ולא לכתוב לה'. ולפמ"ש לק"מ דודאי אי לא הוה כתיב בתורה שום היתר לגבוה פשיטא דהוה ממעטינן מלכם ולא לגבוה אפילו חגיגה, וגם ב"ה הוו מודו בהא דמלכם הוה ממעטינן אפילו חובה, רק אי כתיב וחגותם קשיא להתוס' דאין חילוק לב"ה בין אכילת הדיוט לגבוה. אבל פשיטא אי לא כתיב שום היתר לגבוה, דהוה ממעטינן כל גבוה מלכם כיון דאין קביעות זמן גמור כמו קרבנות צבור. וכל זה ברור, ולא מצאו אנשי חיל ידיהם

בגמרא אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קרבין ביו"ט. כבר כתבתי לעיל (דף י"ב) בתוס' דלב"ש דמפליג בין חגיגה לעולת ראיה ע"כ אכילת הדיוט נמי חשיבא דהא משום גבוה לא הותר דהא עולה אינה מותרת וע"כ ההיתר בשביל אכילת הדיוט. וא"כ קשה למה אסירי לב"ש שלמי נדבה שהרי יש בהם אכילת הדיוט דחלק גבוה אינו גורם היתר לב"ש. וכתבתי שם דאסור משום שאין יכול להקריב האימורים ביום שאחר שחיטה נחלק חלק הדיוט מחלק גבוה וכיון שאי אפשר להקטיר האימורין אין להתיר לשחוט, דהא בלא נאבדו האימורים לא משתרי הבשר. עיין לקמן (דף כ' ע"ב). וא"כ אין לשחוט לכתחילה בשביל חלק הדיוט שאינו מותר רק ע"י האימורין והאימורין אין להקריב ביום טוב אלא דאכתי קשה לב"ש שתי הלחם שאין בהם רק אכילת הדיוט הו"ל להתיר, וא"כ מצינו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, מיהו י"ל דלאו להכי איתשיל. מ"מ צריך עיון דנימא דלב"ש שתי הלחם דוחין יו"ט הוה מצי למימר בפסחים (דף מ"ז) דרשב"ג ס"ל לכם ולא לנכרים דמצי למימר דס"ל כב"ש ושרי משום חלק הדיוט כמ"ש, ודו"ק, וצ"ע. גם לפום ס"ד דלקמן דב"ה ס"ל שלמים שאינם של יו"ט יביא וב"ש ס"ל לא יביא. ועמ"ש שם

בפירש"י בר"ה אבל נדרים ואע"ג דחגיגה כו' שרובה בה שמא יאנס וכו' עכ"ל. לכאורה צ"ע דלק (דף כ' ע"ב) מבואר דמדאורייתא נמי לא חזי. ופרש"י דלאו דומיא דחגיגה הוא שזמנה קבוע ברגל שאין יכול להקדים ולאחר. וא"כ ל"ל לרש"י טעמא משום שמא יאנס. ואף דלקמן מפר בברייתא דקביעא לה זמן דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מ"מ סברא הוא דמן התורה ודאי אין לחוש לאונס ולקמן פרש"י שמא יפשע או יאנס ועוד ע"כ טעמא דיפשע או יאנס לא משויה ליה כקביעת זמן גמור דאם כן אפילו שבת תדחה כקרבן שקבוע לו זמן. אלא נראה דאי לא הוה טעמא לחלק הוה גמרינן חד מחבריה דמ"ש חובה או נדבה שעכ"פ החיוב עליו להביא. וצריך לחלק דחובה שאני כיון דאפשר שיזדמן שלא יבוא ע"י פשיעה או אונס ועבר זמן בטל קרבנו לגמרי. לכן לא גמרינן נדבה מחובה כיון דאיכא טעמא לחלק בינייהו, ובזה ניחא מה שהוקשה למהרש"א הא ב"ש לית להו טעמא שמא יאנס ואפילו הכי שרו חגיגה . ולפמ"ש לק"מ דודאי הא דאמעט מקרא לא קשיא כלל דהתורה קפדה רק להקריב בחוה"מ ולא ביו"ט. ולא בא רש"י רק ליתן טעם דלא נילף נדבה מחובה. וא"כ אפילו לב"ש ניהו דאסור בעולה. היינו משום שאין בה אכילת הדיוט. ואינו מתיר רק בשלמי חגיגה. ואיכא תרתי שיש בהם אכילת הדיוט. וגם יש לחוש שיעבור זמנם. לכן לא גמרינן שלמי נדבה משלמי חגיגה ג"כ מהאי טעמא גופיה אבל הא דס"ל